גאורגיה – הסצינה המוטורית: גן עדן או גן חיות?

לפני יומיים אני עוצר בתחנת דלק.
מצד ימין ב.מ.וו X7 חדשה.
מצד שמאל לאדה ניבה שנראית כאילו היא נלחמה באפגניסטן.
ושתיהן מתדלקות|
באותו מחיר.
באותו מקום.
וברגע הזה הבנתי…
הסצינה המוטורית בגאורגיה היא כנראה הכי משוגעת שפגשתי.

נוסעים כאן בצד ימין של בכביש כמו בארץ. אבל יש הרבה מכוניות עם הגה ימני. רכבים יפניים. הרבה פורסטר, מיצובישי דליקה – תיכף נדבר על החיה המדליקה הזאת – וגם K CARS זעירות רובן עם הנעה לכל הגלגלים.
עכשיו תארו לעצמכם שאתם נוהגים ברכב עם הגה ימני.
אתם יושבים בצד הלא נכון.
אתם רוצים לעקוף משאית.
אבל כדי לראות אם בא רכב ממול, אתם צריכים להוציא לפחות חצי אוטו שמאלה למרכז הכביש.
כי אתם לא רואים כלום.
פשוט כלום.
המשאית מסתירה לכם את העולם.
אז מה עושים?
זזים קצת שמאלה.
מציצים.
חוזרים.
שוב יוצאים.
שוב חוזרים.
ואם הנהג קצת פחות סבלני, או קצת יותר גאורגי, הוא פשוט יוצא.
מצטלב – הם סופר נוצרים כאן.
ולוחץ.

מיצובישי דליקה. חיית שטח

עד שנת 2024 היה אפשר לייבא לכאן כל רכב מכל שנתון. משנת 2024 מותר רק רכבים בני מקסימום 6 שנים שעומדים בתקינת זיהום יורו חמש.  משנת 2026 לרכב עם הגה ימני נקבע מס פי שלושה מהשיעור הבסיסי, והיברידיות עם הגה שמאלי מקבלות הנחה של 60%.
גאורגיה מנסה להזיז את השוק לרכבים חדשים יותר, נקיים יותר, וכנראה גם שמאליים יותר.
מה לגבי רכבי טוטל לוס? מותר – גם ב2026 – להביא רכבים שהוכרזו בחו"ל טוטאל לוס – אובדן מוחלט – ולנסוע בהם חופשי. כל עוד הם עוברים בדיקת תקינה ורישום – בקבוק צ'צה או שטר קטן שעובר מיד ליד מסדר צ'יק צ'ק את האישורים. למה המדינה מאפשרת את זה? כי מדובר בענף כלכלי של ממש. גאורגיה קיימת תעשייה ענפה, זולה ומקצועית מאוד של פחחות, מכונאות ואלקטרוניקה. הרכבים מתוקנים ברמה גבוהה (לפחות קוסמטית), ולאחר מכן נמכרים לשוק המקומי או מיוצאים מחדש למדינות שכנות (רוסיה, קזחסטן, ארמניה ואזרבייג'ן).. ויש פה עוד קטע. רוסיה, מאז מלחמת אוקראינה, נמצאת תחת חרם. לא תמצאו במוסקבה סוכנות רשמית של ב.מ.וו. ולא של מרצדס. ומה עושה צעיר רוסי אמיד שחשקה נפשו בסדרה 6 קופה? הוא עוקף את החרם וקונה אותה דרך גאורגיה. כנ"ל כל החלפים. כמה קל ופשוט.
המכס על יבוא כלי רכב בגאורגיה הוא הוא 5-12 אחוז. אין מס קנייה. אגרת רישום 100-200 לארי, כלומר מקסימום 70 דולר. טסט שנתי? חובת הטסט השנתי בוטלה בשנת 2004 – כי זה היה מושחת אפילו בסטנדרטים של גאורגיה. כיום יש חובת רישוי שנתי, כלומר עובדים על זה.

טביליסי, בירת גאורגיה – אתם תפגשו פה ערימות של מרצדס G קלאס. אבל ברגע שאתם יוצאים מהעיר הנוף המוטורי משתנה בבת אחת. לאדות, הרבה לאדות. ניבה לכפרי הגאורגי זה כמו סובארו ליאונה לבדואי אצלנו.
וכמה עולה פה ניבה? ב-2000 לארי, כ-700 דולר. תמצאו אחת טובה, מודל 97, צבע תכלת לא מקורי, יד חמישית, עם בוץ בקבינה וריח של סיגריות.
למקומי זה לא מעט כסף. השכר הממוצע בכפרים הוא פחות מ-1000 לארי. 350 דולר.   
אני נזכר פתאום בניבה של דני גלטר, אהלן דני – אם אתה שומע, זה היה לפני הרבה שנים בבן שמן.
הניבה הגיעה לישראל בתחילת שנות התשעים, יחד עם הריח של ברית המועצות לשעבר. עולים הביאו לאדות מהבית, וגם היבוא הרשמי התחיל בערך באותה תקופה.
זה לא היה רכב מפנק. מנוע 1.6 בנזין. 73 סוסים חלשים. אחר כך 1.7 , 82 סוסים חלשים. אפס אבזור. אפס בטיחות.תאוצה למאה? תביאו קפה. יש זמן.
אבל בשטח…
נסענו עם דני באמבטיה של בן שמן.
והדבר הזה, העגלה הזאת, קמה פתאום לתחייה.
רכב קצר. קל. זוויות גישה ונטישה נהדרות. יחס העברה נמוך. סרן חי מאחור. מהלך מתלה פסיכי. חלק מהדגמים הגיעו גם עם נעילה רוחבית אחורית. 
בלי בקרת משיכה. בלי מסכים. בלי שטויות.
רק ברזלים ורעשים.
היא החלידה עוד לפני שהורידו ממנה את הניילונים.
החשמל עשה מה שבא לו.
הגשם נכנס לכל מקום, לא רק לפנסים.
המזגן המקומי הוסיף בעיקר תקלות ורעש.
אבל מי שהבין אותה, אהב אותה.
ומי שלא הבין אותה, קילל ברוסית גם אם הוא נולד בגבעתיים.

הניבה שווקה בישראל במשך כחמש שנים: מ92 עד 97. , צמיגי שטח ו-5 מגבים (כולל מגבים לפנסים). המחיר נע בין 34 אלף שקל ל-58.5 אלף שקל תלוי בגרסה. סך הכל 500 יחידות. בודדות שרדו במצב נסיעה.
לאדה ניבה עדיין מיוצרת ברוסיה – יש גם מודל 26. החידוש ל-2026 – הדגם הנוכחי נקרא לאדה לג'נד.  – כרית אוויר אחת על ההגה ופנסי לד דקורטיביים מלפנים ומאחור.  המחיר הוא כ-930 אלף רובל – כ-11 אלף דולר. להביא אחת כזאת לארץ? רעיון גרוע. וכנראה גם לא מעשי. הניבה לא עומדת בתקני בטיחות ולא בתקני זיהום.

אנחנו נוהגים בגאורגיה בטויוטות 4ראנר חדישות למדי – שנתונים 2017 עד 2024. איך הרכב הזה בהשוואה ללנדקרוזר? אגב, משאל קצר בקרב המטיילים שלי כאן – לרובם לנדקרוזר, דגם 150 או 250.
אז ה4ראנר יובא לארץ לתקופה קצרה בשנות ה-90 וכיום מגיע בטפטופים קטנים ביבוא אישי. הוא חולק מכלולי שלדה והנעה עם לנדקרוזר וגם היילקס / טאקומה. הוא מיועד לקהל האמריקאי ולכן – כמובן – מנוע בנזין שישה צילנדרים, בנפח ארבעה ליטרים. ההנעה היא מה שנקרא PART TIME כמו בהיילקס – בכביש הנעה אחורית ובשטח 4X4. בניגוד ללנדקרוזר שמוגדר AWD אין כאן דיפרנציאל אורכי מרכזי. אבל יש חלון אחורי שיורד חשמלית בלחיצת כפתור. 4ראנר בהשוואה ללנדקרוזר, יותר ספרטני, קצת פחות מלוטש. המנוע נוהם, שותה דלק בקצב של אחד לחמש וחצי. אבל הגיר מיושן ועצל, 5 מהירויות,  – ואם לא תתנו קיק לא תעקפו את הסמי טריילר עם לוחית הרישוי הארמנית שמזדחל כאן עכשיו לפנינו. אבל כשיורדים לשטח, החיוך לא יורד מהפרצוף. ה4ראנר נותן את התחושה הזאת שהכל קטן עליו.

ככל שמטפסים גבוה יותר ברכס הקווקז פוגשים יותר דליקות. מה זה דליקה? מיצובישי דליקה. אני מודה, יש לי חולשה לכלי הזה. במבט ראשון הוא נראה כמו מיניוואן שהלך לאיבוד בהרים. במבט שני אתם מבינים – זו חיית שטח. הנעה כפולה, יחס העברה נמוך. מרווח גחון עצום. והכי חשוב – הוא בולע הכל. 7-8 נוסעים', לא כולל הסבתא, ויש עוד מקום לציוד. מיצובישי דליקה זה בעצם מיניוואן  הl300 או L400. עם מכלולים של מיצובישי פאג'רו. מנוע 2.5 ליטרים דיזל טורבו או בנזין V6. ולא, דליקה 4על4 לא הגיעה לישראל ביבוא סדיר. טוב, לא הספקנו לדבר על הבוחאנקה ולא על המשאיות של קאמאז. נשמור כמה דברים לפרק של אזרייבג'ן וקירגיסטאן.

אני אוהב את גאורגיה בזכות ההרים.
בזכות האנשים.
בזכות האוכל.
אבל גם בזכות המכוניות.
כי הן מספרות את הסיפור של המדינה הזאת.
מדינה שלא תמיד עושה דברים לפי הספר.
לפעמים זה מסוכן.
לפעמים זה מדהים.
ובדרך כלל…
זה פשוט מאוד מעניין.
ואם בא לכם לראות את כל זה בעיניים שלכם…
בסוף אוגוסט אנחנו יוצאים שוב. לכל הפרטים – גאורגיה עם יואב קווה