שש וחצי בבוקר, בטיול במדבר, לא ידענו כלום

ב-7.10 בשעה 06:29 (ובאמת לא צריך לציין שנה) הייתי עמוק במדבר. חניון לילה במפגש הנחלים ציחור ופארן. קמנו לבוקר הלפני-אחרון בראלי חוצה ישראל, סוכות. 5 ימים מצפון לדרום עם קבוצה של 12 כלי רכב וכ-30 אנשים.

חניון ציחור-פארן הוא חניון מבודד ואין בו קליטה סלולרית. למעשה, בשש וחצי לא ידענו כלום. וגם לא בשבע. עשינו תדריך כרגיל ועלינו על הרכבים. הכיוון: באר עדה, הר צניפים, נחל צניפים.

בשמונה בבוקר הגענו לנקודה בה כביש 40 חוצה את הפארן ובבת אחת המציאות נכנסה. מבול של חדשות, שברי מידע, הודעות מודאגות מקרובי משפחה.

כמוביל הטיול, לצד המדריך יורם לוי, לא היה מה לעשות. הטיול הסתיים בו ברגע. המשתתפים המבוהלים החלו במסע צפונה ולא ידעו מה יפגשו בדרך. אני החלטתי לנסוע עם כמה חברים לישוב צוקים בערבה. לא ידענו מה מחכה לנו.

החדשות הנוראיות התבררו בהדרגה לאורך היום. בין הנרצחים היו חברים ולקוחות של "שבילים".

הפעילות המסחרית של החברה הופסקה לחלוטין והחלה פעילות התנדבותית. בחודשיים הבאים הוצאנו, בעזרת מדריכי "שבילים" וג'יפאים מתנדבים, למעלה מ-1,500 מפונים לטיולים חינמיים, בעיקר באזור בקעת ים המלח וסמוך למלונות אליהם התפנו רבים מהמפונים.

לא אשכח חיוך של ילד מפונה מקיבוץ בארי, חצי ממשפחתו נספתה בטבח, כשהוא הולך עם אחותו ואימו, יד ביד, בשביל הדגים, בדרך לתצפית הסמוכה להר סדום.

שלוש שנים עברו מאז. הזמן עבר והזמן עמד מלכת.