לנדקרוזר 120 – זה שיר פרידה

זה שיר פרידה
אז בואי רק אמרי שלום
אני אומר תודה
ואת יודעת שחלום
סופו להתגשם…
(שלמה ארצי)

מכונית ליסינג באה והולכת, "פרייבט" נרכש ונמכר. עוד מכונית, פחות מכונית, זה לא באמת משנה. 
רכבי שטח – סיפור אחר לגמרי. כאן יש מערכת יחסים עמוקה והיקשרות. כאן יש רגשות ואהבה. כן, אהבה. 
לעולם יהיה רכב שטח גדול מסך הברזלים שלו. בוודאי אם טיפחתם אותו, השקעתם בו, טיילתם איתו. בוודאי אם היו לכם הרפתקאות משותפות, נתקעתם, חילצתם, חולצתם. נכנסתם ביחד לעומק המדבר, הייתם תלויים אחד בשני.
רכב שטח הוא כלי אישי. ברכב שטח מקננת נשמה.  

"מוסמך שטח", התכנית המקצועית למובילי קבוצות.
מחזור 19, מרץ 2024: מפגש זום למתעניינים
כל הפרטים כאן >>

 

אני נפרד עכשיו מה"לנדה" שלי – לנדקרוזר פראדו 120 מודל 2006, עם 550 אלף ק"מ על השעון. והפרידה הזאת כואבת. 
הכל התחיל לפני 12 שנה. עשיתי הדרכת נהיגה אישית לזוג מקסים, מנחם ואביבה, לשעבר בעלי מלון אייבקס במצפה רמון. מנחם ואביבה התייצבו להדרכה עם לנדקרוזר 120 כסופה. הרכב לא היה מוגבה, הוא לא ראה הרבה שטח ובאופן כללי היה במצב חדש. בסוף ההדרכה אמרתי לזוג, אם יום אחד תרצו למכור, אני קונה. וכך בדיוק היה. מנחם ואביבה, שבינתיים הפכו לחברים טובים שלי, הודיעו לי מתי הם מוכרים והרכב עבר לבעלותי.  

דבר ראשון ערכת הגבהה. בחרתי בערכה של אולדמן. ההתקנה בוצעה ברדיאטור מודיעין, כיום רדימו. מיגונים עשיתי בגתוס. בהמשך הצטרפה גם כננת WARN. בהתחלה בתוך פגוש הפלסטיק המקורי ובהמשך בפגוש מתכת של אספיר. יישור קו מכני, הרכב "תפס" גם ריקול על המזרקים, ביצעתי בהילוך שישי (סוכנות משנה טויוטה ת"א – יפו).
ה"לנדה" שימש אותי כרכב היומיומי וכמובן רכב הטיולים וההדרכות. 
ידעתי דבר אחד פשוט: הכלים האלה אמינים אבל דורשים טיפולים שוטפים בזמן. הקפדתי להחליף מסנן אוויר כל 5,000 ק"מ וטיפול שמנים (פילטר מקורי תמיד) כל 10,000 ק"מ. שוב ושוב אני נתקל מזועזע באנשים שאומרים שלנדקרוזר זה רכב אמין וממילא נמכר מעל המחירון אז למה לטפל כל עשרת אלפים ק"מ אם אפשר כל 30 או 40.  

השדרוג הבא בתור היה שנורקל – הותקן אצל אביקאר ברעננה. לא כדי להפוך את הלנדה לצוללת אלא כדי לתת לה לנשום אוויר קצת יותר נקי מאבק. הבאים בתור ברשימה: מכשיר קשר קבוע – צ'ק. תאורת לד – צ'ק. גגון פרונט ראנר – צ'ק (היבואן Funway Outdoors)
ארנון שושני, רוק סוליד, התקין לי שולחן דלת כפול (שני מדפים) וגם מיכל נירוסטה ענק (80 ליטרים) בגחון הרכב, מקום של האין-גלגל-רזרבי. 

תקלות? במהלך 150 אלף ק"מ שהרכב היה ברשותי, בזכות טיפולים שוטפים במועד ותודות לנהיגה עדינה ומודעת, הלנדה לא סבלה מתקלות מיוחדות . אני יכול לציין שאחרי 80 אלף ק"מ הבולמים כבר לא ממש הצטיינו וגם הקפיצים שקעו והחלפתי את הסט באולדמן חדשים (יבואן הנפלד טכנולוגיות), דרגת משקל ביניים: 200-400 ק"ג. 
מספר סטים של צמיגים – כמובן. נצמדתי ל-AT, בדרך כלל של BF אבל גם של מקסיס. התוצאות היו טובות. 

"מוסמך שטח", התכנית המקצועית למובילי קבוצות.
מפגש זום למתעניינים – מחזור 19, מרץ 2024.
כל הפרטים כאן >>

תקלות שנבעו בעיקר מבלאי: משולשים עליונים ותחתונים, דרשו החלפות. לפעמים רק הבולג'וינטים ולפעמים קומפלט. עידות במהירויות כביש שנבעו מגל ההינע, חייבו את החלפתו. הפין שמחזיק את ידית ההילוכים נשבר והוחלף גם הוא. מוט ההגה שופץ. 
בשלב מסוים החלטתי להפוך את הלנדה לרכב קמפינג. זה אומר שהוא נעשה כבד ומסורבל יחסית. פחות מתאים לעבירויות ופחות מתאים לשימוש כרכב יומיומי – לצורך הזה קניתי סובארו אאוטבק, שבהשוואה לטויוטה, נותנת תחושה של מכונית ספורט. 
אז היה לי כבר מיכל מים עם משאבה וצינור ושולחן דלת. הוספתי תאורת לד נוחה לאזור המטבח. וסט של מגירות – בהתחלה מתוצרת רכס ובהמשך של אקסטריפ. הוספתי גם מקרר 56 ליטרים, שני תאים, של סנומסטר, עם מגש נשלף ומשתפל שמאפשר גישה נוחה לתאים. 
הסרתי את העריסה ועל הגגון התקנתי אוהל גג. 

לישון על גג הרכב בגובה שני מטרים פלוס? ומה עם פיפי בלילה? ומה עם המשקל המוגזם הזה שיושב גבוה למעלה? 
החלטתי להמר על הקונספט והתאהבתי. נכון, המשקל מורגש ומכביד. צריכת הדלק צנחה מאחד לתשע לאחד לשבע. שיפועי צד הפכו לקצת פחות סימפטיים. אבל מבחינתי האישית, אוהל הגג נתן פתרון נהדר. בכל מקום בו אני עוצר, שם ביתי. חצי דקה והאוהל פתוח. מזרון, סדין, שמיכה, כריות – הכל כבר בפנים. הרכב עומד על אבנים וקוצים ואני למעלה באוהל הגג, בסוויטה שלי. 
וחוץ מזה, אוהל גג מעניק תחושת ביטחון. זה לא שיש כאן יותר מדי פילים שעלולים לרמוס אותי בלילה. בכל זאת, עבורי לפחות, לישון על הגובה זה לישון בשקט. יש (בדרך כלל) רוח נעימה, יש שלושה או ארבעה כיווני אוויר ונוף. והתחושה בטוחה.  
לא עבר שבוע בלי שישנתי לפחות לילה אחד או שניים באוהל הזה. 

הלנדה המשיכה לגלות אמינות. מעולם לא התחממה, אכלה שמן או שתתה מים. הקפדתי להחליף שמן דיפרנציאלים בזמן, מסנן סולר, גירוזים וכל מה שצריך ביי-דה-בוק. לא שכחתי שמן גיר, רצועת טיימינג וגם החלפת נוזל קירור. רפידות בלמים ודיסקים – בהתאם לשחיקה. 
מזרקים? במהלך השנים שהרכב היה ברשותי, המזרקים, תודה לאל, לא דפקו ולא נזקקו להחלפה. 
לטובת המקרר ומשאבת המים התקנתי מצבר שני בתא המנוע, מסוג פריקה עמוקה. המצבר הזה פתר את נושא החשמל לטיולים וסיפק את צרכי המקרר פלוס ממיר 220 וטעינת מכשירי קשר. אבל בשהיה ארוכה בשטח ללא תנועה (למשל שלושה ימים סתלבט בערבה) הוא לא עמד במשימה וחייב התנעה.
כאן בדיוק התווסף שדרוג משמעותי – מצבר ליתיום ופאנלים סולריים. הקרדיט שייך לחבר מקצוען, ניר קובה.
ניר שלח אותי לרחבי הרשת עם רשימת קניות שכללה בקר מתוצרת CTEK, שני פאנלים סולריים של 100 וואט כל אחד ועוד כל מיני פיוזים חצי אוטומטיים, בתי פיוזים, מחברים וכו'.

בעבודה משותפת, בחניה שלו, בתוך כמה שעות ספורות, המערכת החדשה עמדה על תילה. וההבדל היה אדיר. ליתיום זה ליתיום והמצבר הזה יודע לתת 12V לאורך זמן ובלי לדעוך. רוב השנה שמש ולא מעונן והפנאלים הסולאריים, דרך הבקר, מילאו את המצבר בחזרה. כך יכולתי להגשים חלום ולשהות בשטח במשך ימים רצופים, תוך כדי שימוש במצבר למקרר, טעינת מחשב, טלפונים, תאורה, משאבה ועוד – בלי להניע אפילו פעם אחת. 
שדרוג אחרון לפני כשנה – אוהל הגג הוחלף בדגם חדש עם מסגרת אלומיניום. הוא הרבה יותר מרווח והוא אפשר לי להצמיד אליו באופן קבוע את הפנאלים הסולריים – כך שלא צריך יותר לשלוף החוצה את הפאנלים ולהתעסק בהם. 

לסיכום
הלנדקרוזר לא מענג בשטח כמו רנגלר אבל בפשרה של כביש ושטח, אמינות ויעילות, כנראה שזה ה-רכב.  550 אלף ק"מ לא הולכים ברגל, הם נוסעים ב"לנדה" והרכב הזה גילה אמינות מופלגת. גם אחרי כל כך הרבה קילומטרים ונסיעות שטח, כל הפלסטיקה במקום ואפילו האוזן הרגישה שלי לא איתרה קרקושים וצרצורים מעצבנים. 

נותרה שאלה אחת –
למה בכלל להחליף את הרכב? תשאלו ובצדק. אין לי תשובה מוחצת. הרגשתי שאני רוצה להתקדם למשהו חדש יותר וחוץ מזה נקרתה בדרכי הזדמנות לרכב אחר במחיר מיוחד. סקרנים? כל הפרטים בפרק הבא בבלוג: "מכרתי את ה-120 ומה עכשיו?".