יער בארי אל הכלניות בכל מכונית

מסלול טיול לכל מכונית אל יער בארי, דרך מתקני המים והאתרים ההיסטוריים





  • אזור:

    צפון ומערב הנגב
  • אורך:

    10 ק"מ
  • משך:

    3 שעות
  • דרגת קושי לרכב שטח קשוח:

    קלה
  • דרגת קושי לרכב שטח רך:

    קלה
  • עונה מומלצת:

    אביב, קיץ, סתיו, חורף
  • מגבלות שטחי אש:

    אין מגבלה. ניתן לטייל בכל ימות השבוע



לצד הדרך מונח צינור חלוד בקוטר 16 צול. לא, זו לא אשפת קבלנים. הצינור הוביל לנגב המערבי, סמוך לקיבוץ בארי – מים מנהר הנילוס. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הקים הצבא הבריטי מאחזים באזור והניח מסילת רכבת וצינור מים, שיצא מקנטרה במצרים אל דיר אל בלח ברצועת עזה.
מטיילים בחלק המערבי של יער בארי יראו גם באר אנטיליה משומשת במצב מצוין, שני בורות ביזנטיים יפים ומשומרים ועוד כמה בארות ובריכות מתקופות שונות. דרך מתקני המים הוכשרה על ידי קק"ל ורשות העתיקות ונפתחה למבקרים בראשית 2004. עוד מייחדים את האזור מערכת מרשימה של מחסני תחמושת מתקופת הכיבוש הבריטי, מכרות גופרית נטושים, וכמובן פריחה עזה: אדום כלניות בסוף החורף, צהוב חרציות וסביונים באביב.

מפת המסלול באדיבות הוצאת מפה

מפת מסלול נחל בארי. מפת המסלול באדיבות הוצאת מפה

צינור לונדוני
נקודת ההתחלה של המסלול היא על כביש מס' 232, מול הכניסה לקיבוץ בארי (לא נכנסים פנימה) (1), כחצי שעת נסיעה מאשקלון או שעה וחצי מתל אביב. כאן מאפסים את מד המרחק ונוהגים דרומה (הקיבוץ נמצא מימין), וב-4.3 ק"מ, מיד אחרי הגשר של נחל גרר, פונים ימינה, מערבה, לפי השלט "חניון רעים" (2). יורדים מהכביש הראשי ומאפסים את מד המרחק.
מנקודה זאת ואילך צריך לעקוב אחרי השילוט "דרך מתקני המים" המוצב על גבי עמודי עץ קטנים. הקטע הראשון של הדרך מצופה אספלט. כעבור כמה עשרות מטרים פונים שמאלה לדרך עפר. במקום מוצב שלט עץ גדול, "יער בארי", נושא הסברים.

מתקן המים הראשון מופיע כעבור כמה עשרות מטרים מימין – באר חניון רעים. זו באר מנדטורית, אחת מחמש בארות ששאבו מי תהום לאורך קטע זה של נחל גרר בעזרת מנוע דיזל. מאחורי הבאר בריכת אגירה ועל הדופן החיצונית שלה חקוקה בטיח כתובת בערבית עם ציון השנה – "1934".
המשך נהיגה. מתעלמים מפנייה שמאלה ונצמדים לשילוט "דרך מתקני המים" (סימון השבילים האדום מס' 13389 מתחלף בסימון כחול מס' 13384). ב-350 מ', על גשר אירי, חוצים את נחל גרר. מיד אחרי החצייה פוגשים מימין שני צינורות חלודים. הצינור הראשון, ששייך לקו המים המערבי, מקורו בצינורות לונדוניים שהובילו מים לכיבוי שריפות שגרמו הפצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הבריטים הביאו את הצינורות ארצה והם שימשו עד אמצע שנות ה-1950 להובלת מים ליישובים ולחקלאות באזור בארי. הצינור השני, כאמור בפתיחה, הוא חלק מקו הנילוס.

יער בארי. באר אנטיליה

יער בארי. באר אנטיליה

באר טורקית
הדרך מתעקלת שמאלה ומתחילה להתפתל בתוך חורשת אקליפטוסים נטועה לאורך נחל גרר. ב-500 מ' מגיעים אל בריכת המצוק (3) – בריכת אגירה קטנה על שפת המצוק של נחל גרר. הנחל מנקז את אזור יער להב, עובר מדרום-מזרח לרהט ומתחבר כעבור 34 ק"מ לנחל הבשור.
מצד שמאל, בתוך ערוץ הנחל, אפשר להבחין במצוקי לס מרשימים בגובה 10-15 מ'. ב-1.0 ק"מ מגיעים לבאר אנטיליה (4) – באר משוכללת, שעומקה כ-40 מ', שהוקמה בשלהי התקופה העות'מנית (1517-1916) והיתה מכוסה עד סוף 2002 בשכבה גדולה של אדמה ולכלוך. מדובר בפטנט טורקי ומכאן השם אנטיליה, מסבירים אנשי קק"ל. גמל או שני אנשים דחפו בתנועה מעגלית קורת עץ ארוכה, שאליה חובר גלגל ואליו שרשרת שהורידה והעלתה מהבאר כדים מלאים במים, שנשפכו לבריכת אגירה. בתקופה הבריטית המשיכה לפעול הבאר בעזרת מנוע. על דרך העפר הראשית, מעט לפני הבאר, סימנה קק"ל בצהוב שביל הליכה היורד דרומה לתוך ערוץ הנחל, מבקר בגב מים ועולה בצד השני מול בורות המים הביזנטיים.

המשך נהיגה. ב-1.1 ק"מ מתעקלת הדרך ימינה. מול העיקול ניצבים צמד בורות המים, שנראים כמו איגלו של אבן (5). הבורות היו קבורים באדמה ואספו לקירבם מי נגר עילי, אבל תהליכי סחיפת הקרקע הותירו אותם בולטים מעל פני האדמה. "אלה בורות בני כ-1,500 שנה, מהתקופה הביזנטית", אומר עודד קלחמן מרשות העתיקות, שעסק בשימור ארכיאולוגי באזור. "נראה שבתקופה מאוחרת יותר פרצו את דופן הבורות והפכו אותם למבנים קטנים או מחסנים". באזור יש עשרות בורות כאלה, רובם פחות מסודרים ושמורים.

ב-1.6 ק"מ, במזלג, בוחרים את הזרוע הימנית ועוקבים אחר סימון השבילים הכחול (מס' 13384). הדרך מתפתלת לצד שדות חיטה. ב-2.5 ק"מ בוחרים בזרוע הימנית של המזלג, מגיעים לדרך בטון ולסופה של דרך מתקני המים. במקום שרידים של טחנת קמח (6), שפעלה עד אמצע שנות ה-1940, וממנה נותרו אבני הריחיים וגם בריכת אגירה קטנה.

יער בארי

יער בארי. בחורף משתוללות הכלניות

מאפסים את מד המרחק ופונים ימינה, צפונה, עם סימון השבילים האדום (מס'13380). ב-400 מ' פונים שמאלה, מערבה, לדרך עפר עם סימון שבילים ירוק (מס' 13386). הדרך חולפת בין השדות של קיבוץ בארי. התלוליות שמימין הן חלק מ-217 מאגרי תחמושת, שהקימו הבריטים באזור (7). כדי למנוע התלקחות הדדית שלהם בעת הפצצה, חצצו ביניהם בתלוליות עפר.

ב-900 מ' ממשיכים ישר. ב-1.0 ק"מ, במזלג, בוחרים במסעף השמאלי. ב-1.4 ק"מ, בצומת, פונים ימינה (צפונה). הנסיעה היא על גבי כביש בטון משובש, שסללו הבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה (סימון שבילים שחור, מס' 13283). הכביש לא שופץ מעולם, ואפשר לשער שאספלט לא היה שורד את תלאות השנים.

ריח הגופרית
ב-2.2 ק"מ מגיעים לצומת ומפגש עם סימון שבילים כחול (מס' 13575). מכאן מוצעות שתי גיחות קצרות ברגל. גיחה ראשונה לצד שמאל (מערבה) מוליכה אל שרידי מפעל לעיבוד גופרית (8), שהוסב בתקופת מלחמת העולם השנייה למשרדים של חיל האוויר המלכותי הבריטי. על משטח הבטון, לצד עמוד קטן, חקוקה בבירור הכתובת: RAF (קיצור שלRoyal Air Force).

חיל האוויר הבריטי המלכותי 1945

חיל האוויר הבריטי המלכותי 1945

גיחה שנייה, לצד ימין (מזרחה), מוליכה בדרך עפר (אותו סימון כחול) המטפסת על גבעה קטנה, שממנה נשקף נוף מרשים: השורות המסודרות של מאגרי התחמושת והבורות הפעורים של מכרות הגופרית, שנחפרו כאן מ-1933. אפשר לראות עדיין את הפסים הצהובים-בהירים של הגופרית עצמה או לפחות להריח אותה. את הכרייה במקום ניהלו הבריטים בעזרת פועלים עזתים. ריכוז נמוך של גופרית והעדר אוניות פנויות להובלת החומר (כל האוניות גויסו למאמץ המלחמתי) הובילו לסגירת המפעל ב-1946.
חוזרים למכונית ומאפסים את מד המרחק. כעבור 300 מ' חולפים לצד שער ורוד סוריאליסטי, שריד של תחרות פסלים שהתקיימה כאן ב-1996. ב-1.0 ק"מ, בצומת, פונים ימינה ומזרחה לכביש אספלט (לא ממשיכים ישר לחניון אנז"ק). ב-1.7 ק"מ מגיעים לאתר ההתיישבות של בארי הישנה, נַחְ'בּיר ("אדמות רעות" בערבית), מ-1946, שממנה נותרו בית הביטחון ומגדל המים של הקיבוץ. האדמות הרעות היו ביתרונות של אדמת לס, שנחשבו בלתי ראויות לגידולים חקלאיים. קק"ל, שקנתה את האדמות בשנות ה-1940, נטעה עצים לאורך הערוצים ותופעת הסחף נבלמה. ב-1.85 ק"מ מגיעים לחניון נח'ביר (9), שבו שולחנות פיקניק, מתקני משחקים ושירותים ביולוגיים. מכאן אפשר לצאת לכמה מסלולים מעגליים באופני הרים.
ב-3.3 ק"מ מתחברים להמשך כביש הבטון וממשיכים ישר (צפונה) עם הסימון האדום (מס' 13380). ב-4.0 ק"מ חולפים לצד בתי קיבוץ בארי. ב-4.8 ק"מ מגיעים לכביש הגישה לקיבוץ ופונים שמאלה (מזרחה). ב-5.2 ק"מ מגיעים לכביש מס' 232 ולסוף המסלול.