הונדה XR150 בווייטנאם – לעומת הוסקוורנה 250 בישראל

השארתי בבית, 8,000 ק"מ מאחוריי, את הוסקוורנה FE250 ועליתי בווייטנאם על הונדה XR150. אני רוצה לשתף אתכם ברשמי רכיבה בווייטנאם, בעיקר בכביש וטיפה בשטח ועל הדרך לתאר מה ההבדל בין שני האופנועים – ויש הבדל!  

וייטנאם היא ארץ נהדרת לטיול אופנועים: כבישים סבירים (שופרו מאוד בשנים האחרונות), נהיגה בצד ימין כמו בארץ, נופים נהדרים, סובלנות בכבישים לדו-גלגליים (הם הרוב המוחלט כאן), אוכל נהדר וכמובן עלויות זולות.
החודשים המועדפים לטיול אופנועים בווייטנאם הם דצמבר – מרץ. זו העונה היבשה, הטמפרטורות נוחות למדי (אם כי בצפון הרחוק עשוי להיות קר) ואין גשמים חזקים פתאומיים.
אני מקבל לידי את ההונדה בסוכנות השכרה בעיר Dalat שבדרום וייטנאם. מבט ראשון: הוא מרשים למראה. גדול וגבוה למדי, עטור מדבקות קרביות. אז מה אם המנוע הוא 150 סמ"ק וכנראה חלשלוש (תיכף אגלה). כרגע בסעיף הרושם הוא עושה עבודה טובה.

נותנים לי קסדה סבירה, קסדת שטח עם משקף נשלף. אני מודד אותה ומגלה לשמחתי שהמשקף שלה לא שרוט. חוץ מזה אני מקבל מעיל רכיבה עשוי גורטקס וגם מכנסיים (!).
הבת שלי, תמר, שמצטרפת למסע מקבלת גם היא ציוד מקצועי וחדש. היא תרכב, ליתר דיוק תורכב, על גבי סוזוקי 150. זה האופנוע האישי של המדריך שלנו, שמו צ'ונג.
לא מחתימים אותנו על אף מסמך, לא בודקים רישיונות ולא מדברים על ביטוח או תנאי השתתפות עצמית במקרה של נזקים. הדבר היחיד שמקפידים עליו זה לקבל את התשלום המלא מראש.

 

ההונדה שלי (לחמישה ימים) מניע בלחיצת כפתור ויש גם קיק למקרה שהמצבר מת ולא בא לכם להניע בדחיפה. יש מד מהירות, שנראה אופטימי במיוחד: 140 קמ"ש. אין מד סל"ד. יש צופר (חיוני כאן!) ויש אורות. הבלם האחורי הוא תוף (110 מ"מ), הקדמי דיסק (240 מ"מ).
יוצאים מהעיר. הכבישים סואנים ומפותלים. אני רודף אחרי צ'ונג שלא מהסס לעקוף את המכוניות בזו אחר זו. הישיבה על ההונדה נוחה וזקופה. המתלים רכים וסופגים את המהמורות. מנסה להוריד הילוך לקראת עקיפה כדי לקבל יותר כוח. הלו, יש שם מישהו? המנוע עולה בסל"ד בקושי מרעיש יותר, הרבה יותר, אבל מסרב לתת לי את הג'וס. ככה זה כנראה: 2 שסתומים מיושן, קרבורטור ו-12 כ"ס (ביום טוב). איפה פרצי הכוח של ההאסקי ואיפה זה? לשבדי-אוסטרי שלי יש 4 שסתומים לצילינדר, 249 סמ"ק, הזרקת דלק והספק מירבי של כ-45 כ"ס.
אבל רגע, אנחנו על כבישים ובווייטנאם.
ביום הראשון אנחנו גומעים כ-180 ק"מ ועוד לפני שעת הצהריים אני מבין דבר אחד פשוט: 150 סמ"ק ו-12 כ"ס זה סבבה לגמרי. כלומר, כאן זה סבבה לגמרי. הכבישים צרים ומפותלים, אף אחד לא עובר את ה-70-80 קמ"ש. מנוע חזק יותר היה מכניס אותי לתסכול או לבעיות בטיחותיות – עקב עקיפות חוזרות ונשנות ואולי מוגזמות.
מהירות השיוט של הכלי הזה היא 70-80 קמ"ש בחמישי. בשלב מסוים ורק אחרי שנעצתי בו חזק את הדורבנות, הגעתי ל-100 קמ"ש. לדקות ספורות בלבד. המנוע צורח, האופנוע רועד וזה סתם לא נעים.
ההאסקי שלי לא מתאים לנסיעת כביש. לשטח הוא נולד. אבל פה ושם שבכל זאת הכרחתי אותו לטעום אספלט, הוא הראה לי שאין לו שום בעיה להאיץ חזק ל-100 קמ"ש ויותר. אם כי זה סתם לא נעים. והמוסים שבצמיגים מתפרקים בקצב מזורז.

ה-XR רכרוכי לעומת ההאסקי וזה מתבטא בעיקר בבולם הקדמי. כל בלימה והפרונט צולל מטה בחדות. לא נעים. מהלך המתלה כאן הוא 180 מ"מ לעומת 300 מ"מ בהאסקי. ולמרות שהוא חלש יותר והשלדה שלו רכרוכית בהשוואה, ההונדה כבד בהשוואה להאסקי בכ-20 ק"ג וזה מורגש.
ירידה קצרה לדרך עפר, מעט בוצית, חרושה בקוליסים עמוקים הוכיחה שהשטח זה לא השטח של ה-XR הקטן. כאן, במיוחד, הורגשו המתלים הרכים, מרווח הגחון הנמוך והמשקל העודף. בקיצור, לא הרגשתי שם בטוח ומיהרתי לחזור לכביש.
בווייטנאם יש 99 מיליון תושבים ולמעלה מ-65 מיליון דו-גלגליים רשומים. רובם המוחלט בנפח של 110-150 סמ"ק. הדגם הנמכר היותר הוא הונדה WAVE חצי אוטומטי 110 סמ"ק. המחיר שלו כאן מסתכם ב-800 דולאר.
היום הראשון של הרכיבה חלף וגם היום השני התקרב לסיומו. רכבנו כבר 350 ק"מ ועוד לא נכנסנו לתחנת דלק. משהו כאן מוזר. ההאסקי עובר בקושי 120 ק"מ במיכל אחד וכאן כבר גמענו פי שלושה. התשובה הגיעה רק למחרת, עת נכנסנו לתחנה ותדלקנו. אז ככה, בחלוקה פשוטה של כמות הקילומטרים שעברנו בכמות הליטרים שנכנסו למיכל של ההונדה מתברר שצריכת הדלק מסתכמת ב-42 ק"מ לליטר. והנה עוד סיבה, מדוע בווייטנאם מעדיפים כל כך את הכלים קטני הנפח האלה. אגב, מחיר הדלק פה מסתכם ב-3.5 שקלים בלבד לליטר.

הווייטנאמיים רוכבים בניחותא, לא ממהרים, מתחשבים אחד בשני. חלק ניכר מהקטנועים מוביל משפחות שלמות – 4-5 נפשות. הילדים כאן נולדים על הקטנועים וגדלים עליהם. צריך לראות איך הם מחבקים את האמא מאחור או יושבים לפני האבא, לעיתים משעינים את הראש על לוח השעונים ואפילו נרדמים עליו תוך כדי נסיעה. הילדים והתינוקות נוסעים בד"כ ללא קסדות. המבוגרים כן.  התנועה נראית כאוטית במבט ראשון אבל אחרי כמה שעות כשמתרגלים מבינים את החוקיות כאן. הם יכולים לרכוב צפוף מאוד וקרוב אחד לשני אבל אף פעם לא יבצעו סטיות פתאומיות לצדדים. הם זהירים מאוד ומשתמשים בצופר לא כדי לחנך מישהו או לגעור אלא כדי להזהיר – שים לב, אני עובר פה לידך. אם היו מכניסים לכבישי ישראל כמויות גדולות כאלה של דו-גלגליים, בתי החולים ובתי הקברות שלנו היו קורסים. אבל כאן, בזכות אופי בודהיסטי סבלני, זה פשוט עובד.
וזאת גם הסיבה שהרגשתי בטוח כל כך במסע הזה שנמשך חמישה ימים ו-900 ק"מ במשעולי וייטנאם. הכבישים חצו שדות בלתי נגמרים של אורז, טיפסו למעברי הרים גבוהים וסתם חצו כפרים. בסופו של דבר, אחרי 900 ק"מ, הגענו לחוף הים הסיני הדרומי ולעיר קטנה ותיירותית בשם Hoi an.
החזרנו את האופנועים וסיימנו את המסע.