משבר גיל 50 ומשהו: חזרתי לאוכף (פרק 5)

אופנוע שטח צריך לתמרן בעזרת הרגליים. זה קונספט מבלבל. יש הרי כידון, בשביל מה יש כידון? ובכל זאת, ככל שאני צובר שעות על ההאסקי אני מגלה את האמת – השליטה הנכונה, הבטוחה והפחות מאמצת היא דרך הרגליים. 
דבר ראשון זה מחייב לרכוב בעמידה. כל הזמן או לפחות רוב הזמן. הכאב התחתון יכאב לכם בהתחלה והרגליים אולי קצת ישרפו. אבל בהדרגה תבינו את ההיגיון. כשאני רוכב בעמידה, המשקל שלי מונח על הרגליות ולא על מושב האופנוע. הרגליות נמוכות ממושב האופנוע ואני למעשה מקבל יציבות טובה יותר. ועוד יותר מכך – ברגע שאני עומד על הכלי, הגוף כולו מתפקד כבולם זעזועים. קל לי לספוג בעזרת הרגליים והגוף את המכות ולייצב את האופנוע. לעומת זאת, כשאני ישוב על המושב אני בחזקת שק תפוחי אדמה, שנאחז בקושי בכידון וצועק "הצילו". 
אז אני משתדל לעמוד כמה שיותר, הברכיים כפופות וקפיציות והאחיזה בכידון לא נואשת או חזקה בצורה מוגזמת. תנוחת רכיבה – בדיוק כמו תנוחת נהיגה – היא מפתח לשליטה נכונה. וכדי להשיג את זה צריך לרכוב עוד ועוד ועוד. 
אז לקחתי את ההאסקי וצירפתי את הבן יאיר על גבי גאסאס 250 ארבע פעימות ויחד ירדנו לערבה למסלול קלאסי של כ-80 ק"מ: ציר המעיינות, נחל עומר, חורבת קצרה, נחל נקרות ובחזרה לעין יהב. מסלול מדברי נהדר עם הרבה חצץ ("דשדש") והזדמנות להתחבר לאופנוע, לטבע ולעצמך. 

תודה לחאן "שבילים במדבר" על האירוח

חוזר לאוכף – פרק 4
חוזר לאוכף – פרק 3
חוזר לאוכף – פרק 2
חוזר לאוכף – פרק 1