דייהטסו טריוס מטפס את מעלה יאיר

הכתבה פורסמה במקור בשנת 2006 בעיתון "הארץ"

כולם פירגנו לי. הנה, למשל, נמרוד. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? אולי נבחר עלייה אחרת, משהו יותר שפוי!?" "תגיד לי", המשיך באותה תנופה חיובית חברו חנן, שנהג בטנדר המלווה, "היבואן יודע מה שאתה הולך לעשות עם רכב ההדגמה שלו?". גם השלט בתחתית המעלה נתן לי סוג של עידוד: "מעלה יאיר, דרך 4×4 מסוכנת. מותרת לנסיעה בירידה בלבד".

יקירתי, תתעלמי, לחשתי לה. אל תקשיבי להם, הם בלחץ, הם בסך הכל מגינים על הגבריות הפריכה שלהם, אמרתי לה, ליטפתי קצת את הדשבורד הפלסטיקי ושילבתי לדרייב. ואז, עוד לפני שהספקנו לטפס מטר, באה מולנו שיירה צבאית. "שישה רכבים", פתח חלון והפטיר ביובש הרב-סרן בג'יפ הקדמי. הוא לא הוציא מלה על הסיכוי שלי לטפס מעלה. זה בסדר, הפרצוף שלו אמר הכל. גם החיילים שישבו לידו גיחכו. וגם אלה שקיפצו כמו בגדים במכונת ייבוש בחמשת הג'יפים הבאים בתור, שירדו מולנו; ארבע סופות מדוגמות והאמר אחד.

השעה חמש ושתי דקות אחר הצהריים. מכשיר ה‑GPS שלי מדווח: מינוס 388 מטרים. העיניים רואות: מאחור ים המלח, לפנים מזדקר מצוק ההעתקים ושביל דק לבנבן מטפס אליו מעלה מעלה בכיוון השמים. זה בדיוק הזמן לנעול את הדיפרנציאל האחורי ולשלב להילוך כוח. אופס. טריוס לא מצוידת בדברים האלה. המצב קצת יותר גרוע. על מסגרת לוחית הרישוי שלה כתוב הסלוגן המפורש: "העיר זה השטח שלו". היבואן לא מסתיר: במקרה הטוב נועד הג'יפון הזה לטפס על מדרכות. קהל היעד הוא נשים. לפעמים עם עקבים, לפעמים עם שיער מחומצן. בדרך כלל עם סיגריה, תמיד עם אודם מודגש.

טריוס הוא ג'יפון צעצוע. הדור הראשון שלו, זה שהוצג בשנת 1997, נראה כמו קופסת גפרורים שנוסעת על הצד. נו, על הפס השחור הזה שמשפשפים עליו את הגפרור. הפרופורציות המגוחכות שלו יצרו בעיות של ממש. מי שהעזה ויצאה את גבולות העיר והרחיקה, נניח, עד כביש החוף, גילתה שהטריוס שלה הוא בעצם מפרש, שקולט את הרוח ומבקש להתהפך. לא מזמן נולד לטריוס יורש. ג'יפון צעצוע דור II. החדשות הטובות: הוא קצת יותר עבה וקצת יותר חזק. החדשות הרעות: זה רק קצת. מעובי של קופסת גפרורים תפח הטריוס לעובי של קופסת סיגריות. המנוע זינק פחות או יותר מכוח חמור אחד לכוח סוס (פוני) אחד. הנפח שלו קפץ מ‑1.3 ליטרים ל‑1.5 ליטרים. פששש.

עד שהשיירה הצבאית המנופחת חולפת על פני, ועד שגווע צחקוק החיילים, אני גומר לנקז אוויר מהצמיגים ­ מ‑PSI 32 ל‑PSI 17. המטרה: לגרום לטריוס, הרחפן העירוני, להיות קצת יותר קרוב ומחובר לאדמה. הצרה היא שהאדמה כאן לא מחוברת לעצמה. המעלה הזה מכוסה ברבבות אבנים קטנות וגדולות ועצמאיות. מין חצץ גס. בעגת הג'יפאים זה נקרא "דרדרת". איך מטפסים על דרדרת? משלבים להילוך כוח, נועלים דיפרנציאלים וסומכים על הקוביות החודרניות של צמיגי השטח הקרביים. מה לעשות, שלטריוס שלי ­ לטריוסית השחורה והנאווה שלי ­ אין את כל אלה. שטויות. אנחנו ננסה לטפס את העלייה באמצעים אחרים. למשל, נחישות ואמונה. עליות תלולות עולים בנחישות ואמונה. זה נכון לאופנועי שטח, נכון לחיים בכלל, ונכון ­ אולי, תיכף נראה ­ למעלה יאיר.

לפודקאסט "כך טיפסתי את מעלה יאיר" – לחצו כאן >>

במפה הוא נראה כמו חתיכת צוק. קווי הגובה כל כך צפופים, שנוצר שם כתם כהה. בתצלום אוויר לא מתקבלת תמונה אופטימית יותר; גוש שחור, שביל לבנבן מיקרוסקופי חוצה אותו. מעלה יאיר נקרא על שם האיש שפרץ אותו בשלהי שנות ה‑50. יאיר פלד, אז מפקד סיירת פיקוד דרום, חיפש ומצא דרך לרדת מראש המפל של נחל יעלים ועד פתח נחל פרסה לחוף ים המלח. קוראים לו מעלה, אבל הוא מיועד לירידה בלבד. זה גם מה שמסומן במפות. פלד, אגב, נהפך אחר כך למפקד סיירת הצנחנים ובשנת 1959 נרצח על ידי בדואים בהר הנגב.

המצב הנוכחי: אני נמצא בתוך הג'יפון הכי ענוג בתחתית המעלה הקשוח. בבאגאז' שלי יש ערכת קפה. יש גם קוביות של מרק נמס. ויש בלון גז ספייר. לפחות יהיה לי מה לשתות בזמן שאחכה לחילוץ האווירי. כנראה אשאר בחיים. זהו, אין ברירה, אנחנו זזים. לפני מיטלטלים נמרוד וחנן בתוך טנדר טויוטה היילקס מטורף עם צמיגי שטח, כננת, נעילה אחורית, הילוכי כוח וכל מה שצריך כדי לטפס את מעלה יאיר או את האוורסט. הם ממש זוחלים עם הטנדר. לי אסור לזחול. אם אסע לאט אתקע בוודאות. בלי הילוך כוח, בלי נעילות, אני חייב לשמור על מומנטום. יש מין כלל כזה בג'יפאות: הכי לאט כשאפשר, הכי מהרכשאין ברירה. נהיגה נכונה היא אטית מאוד. אפשר לבחור בנחת את הנתיב המדויק, אפשר להסתכל על הנוף ולקשקש. לי אין מותרות כאלה. אני נותן להיילקס להתרחק ומאיץ קדימה. מאיץ, לא דוהר. לטריוסית שלי אין כוח לדהור, וחוץ מזה אני לא רוצה לנפץ אותה על הסלעים. אז אני מאמץ מהירות ביניים: לא לאט מדי, כדי לא להיתקע. לא מהר מדי, כדי לא לשבור.

קשוחים, יעני

הפחד הגדול הוא התחממות. לטריוס שלי אין מד חום לשמן של תיבת ההילוכים. אין לו אפילו מד חום של נוזל הקירור של המנוע. אין לו בכלל מד חום. רק נורה אדומה, שאני מתפלל שלא תידלק פתאום. הבעיה היא שהשמן של הגיר, שמיועד לנסיעת כביש, עלול להתחמם ולבעבע ולהרתיח את נוזל הקירור של המנוע. עוד שעתיים וחצי חושך, ולא הבאתי אפילו שק שינה. אבל בינתיים, טפו, טפו, אני שומר על תנופה עליזה וצובר גובה. מדי פעם עוצר, נותן לה להתקרר, מסתכל מסביב. ים המלח למטה, הולך ומתרחק. זה יפה. צריך לקוות שזה לא יכאב.

עכשיו מתחיל קטע קשה במיוחד. באמצע הדרך בורות עמוקים. כל בור יכול לבלוע חצי טריוס. אם אני נכנס לאחד מהם, אני נתקע על בטוח. גלגל אחד או שניים באוויר מתפרפרים למוות. מה שנקרא הצלבה קטלנית. אין זמן. צריך לחשוב. צריך לחשוב ולתכנן. כיצד לתמרן בין הבורות, איך לא להפיל פנימה יותר מגלגל אחד, איך אני עושה את הכל בלי להאט, בלי להסס, בלי לעצור ולהיתקע. כי אם אני נתקע, מי יודע כמה אחורה יהיה עלי לגלוש לפני שאוכל לזנק שוב. ההיילקס עומד בשלווה כמה מאות מטרים לפני, בסוף הקטע הקשה הראשון. נמרוד וחנן עומדים בחוץ, בידיים משולבות. קשוחים, יעני. מחכים שאפול לאחד הבורות.

אבל אני והטריוס עטופים בגלימה של נחישות ואמונה גדולה. אני לוחץ על הדוושה, היא חורקת שיניים, ובזכות הממדים הצרים שלה מוצאת נתיבים רעננים יחסית בין הבורות. הנה הם מוחאים לנו כפיים ועמוק בלב מקללים. בשביל מה השקיעו בטנדר הקשוח, בצמיגים המסוקסים, אם טריוס מגוחך מגיע עד לכאן?

להנציח את הביזיון

רגע של מישור באמצע העלייה. אלוהים מרחם על ג'יפים פעוטים. אני שוב נותן לה להתקרר עם מנוע פועל ומאווררים שורקים. הגובה עכשיו הוא מינוס 155 מטרים. בתוך פחות מ‑2 קילומטרים של נסיעה העפלנו 230 מטרים. יאללה, ממשיך לנסוע. ברקע, אחרי 2.9 קילומטרים מתחתית המעלה, מזדקר משהו בזווית חשודה. לבן ומאובק. כן, זו המדרגה. המדרגה המפורסמת של מעלה יאיר. מרחוק אני מבחין שאפילו ההיילקס נאבק שם. "יהיה בסדר", אני מלטף שוב את הדשבורד.

3.3 ק"מ. אני והטריוס עומדים לפני המדרגה. נמרוד שולף מצלמת וידיאו. זה ברור. הוא רוצה להנציח את הביזיון ולהעלות אותו לכל הפורומים של הג'יפאים האמיתיים. הו, איך הם יישבו מול מסך המחשב, יחזיקו את כרס הבירה השעירה שלהם ויגעו מצחוק למראה הטריוס האומללה. לא ניתן להם. אני יוצא מהצעצוע השחור, שבינתיים מרוב אבק נהפך ללבנבן, ומתחיל לערום אבנים לפני המדרגה. אבנים וסלעים. נמרוד עומד בצד עם הווידיאו ומגחך. זהו, עבודות מע"צ נגמרו. עכשיו אני עומד מול המדרגה, מקלל אותה קצת, מנסה לחקוק את הצורה שלה בזיכרון. הרי מתוך המכונית לא אראה כלום ­ מכסה המנוע מסתיר הכל.

המדרגה הגדולה

עכשיו זה צל"ש או טר"ש. אני מדרדר את הטריוס שלושה מטרים ונותן גז. כמה גז? לא מעט מדי, כי אתקע על המדרגה. לא יותר מדי, כי אקפוץ באוויר ואשבור משהו. וזה עובד. המדרגה הגדולה מאחורי. אבל יש עוד אחת לפני. ואסור לעצור. אני נצמד לימין, ממש לקצה המדרון. הטריוסית החטובה והצרה צולחת גם את המדרגה הבאה. 3.6 ק"מ לספירה. אני בקצה המעלה. 30 מ' מעל פני הים. ההיילקס חונה בצד. הוא כבר לא נראה גבוה וחזק כל כך. הטריוס חונה בגאווה לצד האנדרטה הגדולה שמנציחה את יאיר פלד. זה הזמן לקפה שחור, כלומר לתה צמחים. אנשי טריוס אף פעם לא שותים קפה שחור. גם לא אחרי כיבוש מעלה יאיר.

לפודקאסט "כך טיפסתי את מעלה יאיר" – לחצו כאן >>