שבילים בנמיביה – יומן מסע (חלק ב')

ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק – אפשר לצפות בטלוויזיה במשך שעות על גבי שעות. זה יפה, זה נחמד. אבל הדבר האמיתי – ובמיוחד כשהוא מתהלך לך ממש מול העיניים – זה משהו אחר לגמרי. קחו למשל את הג'ירפה. היא גבוהה, היא אצילית, היא מעוררת התרגשות. הג'ירפה, שעם כל הגובה והעיצוב שלה הייתה אולי אמורה להיות קצת מסורבלת ומגושמת, מתהלכת בצעדי ריקוד מהפנטים, פוסעת מעדנות מעל השיחים ובינות לעצים, משייטת, מרחפת, מופלאה.

את הג'ירפות הראשונות פגשנו לצד הכביש באזור דאמארה. זה היה אחרי מפגש מסקרן עם בנות שבט ההימבה (על כך בהמשך) ולקראת הכניסה שלנו לשמורת אטושה.
אבל לפני זה זכינו בחוויות מעלות דופק של נהיגת שטח בחולות לאורך חוף האטלנטי.

הים הסוער לצידנו. הקוליסים שלפנינו מזגזגים אותנו בפראות. מבט הרחק קדימה, מנוע שואג ואנחנו דוהרים על החולות. אחרי מספר קילומטרים מענגים עצרנו לצד דייגים. הם הגיעו לכאן מדרום אפריקה. בעיקר לנדקרוזרים. לכולם מנשאי חכות על הפגוש הקדמי. מטילים חכה, מציבים אותה על הפגוש ומחכים. ההמתנה כאן משתלמת. זרם של מים קרים מאנטרקטיקה (!) מביא לחופים האלה כמויות עצומות של דגים. זה חלומו של כל דייג וגם חלומו של כל דב ים (קוראים להם בטעות גם כלב ים או אריה ים) – אותם נפגוש בהמשך.

ימאים, לעומת זאת, פחות מתלהבים מהזרם הקר והסוער הזה. לאורך החוף בו נהגנו יש מספר ספינות טרופות. אחת מהן ספינת דייג הודית, שמישהו, לפני כמעט 20 שנה, לא עגן אותה כמו שצריך בנמל של וולביש והיא נסחפה לפה, מרחק של 60 ק"מ צפונה, בלילה אחד.
המשכנו בנהיגת החולות צפונה ואחר כך עלינו על הכביש.

כביש זה מושג יחסי בנמיביה. יש כאן 44,500 ק"מ של כבישים מתוכם רק 6,600 מצופים אספלט. כל השאר הם דרכי עפר.
דרך העפר לקחה אותנו לקייפ קרוס, מושבה שמכילה אלפי דובי ים. הם קולניים, הם ריחניים, הם מקסימים (בעיקר הגורים). השגרה שלהם פשוטה: מזנקים לגלים, אל תוך המים הקרים, תופסים כמה דגים (כל דב ים כזה מחסל ביום ממוצע 8 ק"ג דגים) ומייד אחרי הארוחה עולים בחזרה לחוף לתפוס שמש. הם נשכבים על החול ועל הסלעים הלוהטים, מותחים את גופם לכל עבר. הם כל כך נהנים. נשבע לכם שראיתי כמה מהם מחייכים.  

בדרך לשמורת אטושה ביקרנו באתר מרתק של חרוטות סלע בני 2,000-6,000 שנה. יש חרוטות של פילים, ג'ירפות, ראמים ואפילו אריה אחד עם כפות רגליים של אדם. אבל המרשימה ביותר בעיני היא מפה של האזור שנחרטה על אחד הסלעים. המפה מתארת את המעיינות בסביבה. הסימן בו השתמש הכרטוגרף הקדמון למעיין אכזב – כזה שנובע רק בעונות הגשומות – הוא מעגל ריק. ואילו מעיין איתן –  שופע כל השנה – סומן במעגל ובתוכו עיגול. רגע, זה לא הסימון שמקובל גם במפות המודרניות?! 

ימי המסע אינטנסיביים להפליא. הרבה נהיגה, המון נוף, שפע אטרקציות. בכל יום בשעות אחה"צ, הגענו לנקודת הלינה. לודג' – מלון אירוח במבנים נפרדים ובאווירה כפרית. הלודג'ים של נמיביה, ובוודאי אלה שבחרנו למסע זה, הם ברמה גבוהה במיוחד. החדרים נקיים, מצוידים, מפנקים והארוחות פשוט נהדרות. נכון, וזה מצד אחד מדובר באפריקה, בשטח מדברי, בארץ לא מפותחת. מצד שני שירותי התיירות הם ברמה גבוהה ביותר.

התחנה הבאה שלנו במסע – שמורת אטושה. השטח הוא 22,000 קמ"ר. קצת יותר מכל מדינת ישראל. שפע בעלי החיים מרשים ביותר: פילים, קרנפים, אריות, ג'ירפות, ראמים, אימפלות, דלגנים, צ'יטות, אריות ועוד.
בזמן הנסיעה בשמורה אסור לחרוג ממהירות של 60 קמ"ש. אסור לצאת מהרכב. אסור אפילו לפתוח דלת.
אף אחד הרי לא רוצה לביאה רעבה שתזנק מולו. יותר מכך – המטרה היא לא להפריע לבעל החיים.

הכללים הנוקשים האלה, מתברר, עובדים היטב: בעלי החיים התרגלו לנוכחות של כלי הרכב וחולפים קרוב אליהם ממש בשיא האדישות.
מתי ראיתם לאחרונה פיל אפריקאי זכר במשקל 6 טון צועד 20 מטרים מכם?
המשך המסע של שבילים – בפרק הבא.

המסע לנמיביה של חברת שבילים יצא לדרך בהובלת יואב קווה (מדריך נהיגה) וצילה שריב (מדריכת טבע).

המסעות הבאים לנמיביה ייצאו במהלך שנת 2020.
לפרטים נוספים – לחצו כאן >>

המשך היומן: המכוניות של נמיביה, אטושה, הימבה ועוד – בפרק הבא.