טיול ג'יפים רג'סטאן הודו

שלושה דברים חיוניים לנהיגה בהודו:

1. בלמים טובים
2. צופר טוב
3. מזל טוב

בלמים טובים כי בכל רגע נתון פרה או כלב או הולך רגל יקפצו בדיוק לפניך. צופר טוב כדי להזהיר את אותה פרה, כלב, נהג ריקשה. מזל טוב – כי בלי זה באמת אי אפשר.

הנהג והמדריך שאיתי,   דירנדה סינגה או בכינוי החיבה שלו "קאמאל", סומך בעיקר על סעיף 3. בג'יפ שלו, מדגם מהינדה מייג'ור, אין צופר. כלומר, יש צופר אבל הוא לא עובד. "מחברת התיירות שאני עובד בה", הוא מסביר, "החליטו לנתק את הצופר כדי לא להפריע יותר מדי לתיירים שיושבים איתי".
ללא צופר נאלץ קאמאל להתקרב, ממש להתגנב בשקט, לצד פרות תועות ולקוות שלא יתנגשו בנו או להפך.  
גם חגורות הבטיחות לא משהו ברכב הזה. כלומר, הן לא עובדות בכלל. תקועות. כנראה מחוסר שימוש. ניסיתי למשוך, ניסיתי לסדר, לשווא. המנגנון תקוע לחלוטין.
כריות אוויר? הצחקתם.  

לא נותר אלא לסמוך על המזל – ועל האמונה. קאמאל מחזיק ברכב   איקונין של אום באנה (OM BANNA). הסיפור הוא כזה: ב-2 בדצמבר 1991 רכב בחור צעיר בשם Singh Rathore על אופנוע מדגם רויאל אנפילד 350, איבד שליטה, התנגש בעץ ונהרג. האופנוע שלו עף ונחת בתעלה סמוכה. חוקרי המשטרה שהגיעו מאוחר יותר למקום לקחו משם את האופנוע לאחסון בחצר התחנה. למחרת בבוקר קרה דבר מוזר – האופנוע נעלם מתחנת המשטרה ונמצא שוב מונח באותה תעלה, סמוך לאותו עץ. שוב לקחה השוטרים את האופנוע משם והפעם הקפידו לרוקן אותו מדלק ולסלק ממנו את המפתח. למחרת בבוקר שוב האופנוע נעלם ונמצא באותה תעלה.
מדובר בנס, הסיקו תושבי הסביבה ומיהרו לבנות מקדש סביב אותו אופנוע פלאי. אל המקדש הזה, שנמצא במרחק 50 ק"מ מהעיר ג'ודפור, עולים מדי יום לרגל מאות אנשים יום שמאמינים בכל מאודם שדמותו של אום באנה, איש האופנוע, תשמור עליהם מתאונות.

 

מסע ג'יפים בנהיגה עצמית בהודו – בהדרכת יואב קווה

המסע ייערך בדצמבר 2018 ויימשך 12 יום.
פרטים נוספים, כולל מחיר ותאריכים מדויקים, יישלחו בקרוב.
תודה רבה,
יואב קווה וצוות "שבילים 4X4".
ליצירת קשר 03-94-11-94 // contact@shvilim.co.il

 

קאמל אומר לי שמאוד בטוח לנהוג בהודו ושבמשך 30 שנות נהיגה הוא היה מעורב רק פעם בתאונה וגם היא הייתה תאונת פח קלה. ומה אומרת הסטטיסטיקה? שיעור ההרוגים בתאונות דרכים בהודו (2015) הוא 16.6 איש ל-100 אלף תושבים בשנה. זה הרבה יותר גבוה מישראל (3.6 הרוגים לכל 100 אלף תושבים), אבל משמעותית נמוך יותר מאיראן (32 הרוגים לכל 100 אלף). אז אולי בכל זאת, האמונה והמזל עושים את שלהם.  

הרכב שלנו הוא מהינדרה מייג'ור. מבחוץ, ולמעשה גם בפנים, מדובר בהעתק מדויק של ג'יפ CJ3b מסוף שנות החמישים עד אמצע שנות השישים. ההודים קיבלו רישיון להמשיך לייצר את אותו ג'יפ ישן נושן וזה בדיוק מה שהם עושים, בעבודת יד, בתוספת כמה שיפורים, למשל, גיר חמישה הילוכים במקום הארבעה הילוכים המקורי.
המנוע הוא בנזין ארבעה צילינדרים (בתצורה אורכית) בנפח 2.5 ליטרים עם הספק מרבי של 63 כ"ס.
כן, זה נוסע. אבל לאט. ואולי טוב שכך. ללא חגורות בטיחות, ללא כריות אוויר, ללא דלתות (!) וכמובן ללא ABS או בקרת יציבות אלקטרונית. מי בכלל שמע על הדברים האלה?
80 קמ"ש זה בסדר גמור. הרוח מכה בגג הברזנט וחודרת פנימה דרך האין דלתות. תחושה של אופנוע, תחושה של חופש.

סביב פרושים המרחבים האדירים של רג'סטאן, המדינה הגדולה ביותר בתת היבשת ההודית. שטחה של ראג'סטאן הוא 342 אלף קמ"ר –פי 16 מהשטח של מדינת ישראל. ברג'סטאן מתגוררים 68 מיליון תושבים. היא נמצאת בצפון מערב הודו וחולקת גבול ארוך עם פקיסטן. רוב השטח של המדינה הוא מדברי – מדבר טהאר. לא מדובר במדבר צחיח ושומם כמו הסהרה אלא בנוף שיכול להזכיר קצת סוואנה, קרקע שטוחה ברובה עם פיזור דליל של עצים.

זה הזמן לאותת (אה, סליחה, אף אחד לא מאותת כאן) ולרדת מהכביש אל השטח. דבר ראשון יש לנעול את הלוקרים – נועלי הטבורים. ברכבי שטח ישנים לא מספיק לחבר את ההנעה הקדמית באמצעות ידית ההעברה אלא צריך גם לנעול את טבורי הגלגלים כך שהציריות יסובבו את הגלגלים ולא יסתובבו "על ריק". ברכבי שטח מודרניים פעולת הנעילה מתרחשת אוטומטית. אבל בכלים ישנים צריך לצאת החוצה ולסובב חוגה מתכת שנמצאת בטבור של כל אחד משני הגלגלים הקדמיים. במהינדרה שלנו הטבורים האלה קצת סרבנים ואנחנו נעזרים בפלאייר.
עכשיו אפשר להתחיל לקרוע את השטח. לקרוע? הנסיעה שלנו ממשיכה להיות איטית. הרי הצמיגים צרים, משופשפים ומנופחים בצורה מוגזמת – 35 PSI (בעיקר כדי לחסוך בדלק) והמנוע חלש. מהינדרה מייג'ור יושב על קפיצי עלים קשוחים בכל ארבעת הפינות. הסרנים הם סרנים "חיים" כלומר קורות קשיחות וכל הדבר הזה קופצני להפליא. אז בבקשה להעביר לשעון הודו ולא למהר.

ובאמת אין טעם למהר. תנו לקצב המונוטוני ולמרחבים האינסופיים לחלחל לקרבכם ולשבות אתכם.
מדי פעם צצה דיונה. חלק מהדיונות גדולות וגבוהות ממש. כדי לטפס דיונה עם העגלה הזאת צריך לגייס לעבודה כל אחד ואחד מ-63 הסוסים הכחושים של המהינדרה. וגם זה, בדרך כלל, לא מספיק. גז, גז, גז והמייג'ור מאבד אוויר בחצי הדרך ונתקע. מורידים קצת אוויר, מורידים את הנוסעים ומסתערים שוב על הדיונה. ושוב. ושוב. בסוף זה מצליח ותחושת הסיפוק כפולה ומכופלת. גם טיפסנו על דיונה וגם עם ג'יפ מודל 1958.
מבט סביב. אנחנו די לבד כאן. רק גמל אחד וכמה עצים. מה יקרה אם נשקע בחולות? קאמאל לא מחזיק הייליפט ולא כרית ניפוח. אבל הוא לא דואג. יש איתו כמה לבנים אדמדמות, מאלה שמשמשות לבניית קירות. אם נתקע, הוא מרגיע אותי, נוציא את הלבנים, נניח על החול ונצא בשלום. אפשר גם להתפלל לאל השקיעות והחולות. זה אף פעם לא מזיק.

גרביל (סוג של מכרסם מדברי) מוציא את הראש מהמחילה, מזדקף, סוקר את השטח, מרחרח קצת ונכנס חזרה. מרחוק נראה שועל יפיפייה מפואר זנב. אנטילופות יש כאן בשפע וגם עופות דורסים – כולל נשרים. שמירה על טבע באזור זה היא, בעיני רבים, ערך מקודש והרבה לפני כל הגרין פיסים למיניהם.  

אחד השבטים הדומיננטיים במדבר טהאר הוא הבישנוי (Bishnoi) – כת דתית אדוקה שמנהלת את חייה לפי 29 חוקים כתובים שהוריש להם כבר לפני 500 שנה גורו בשם Jambheshwar. החוקים האלה מפרטים אורח חיים צנוע וטהור שסובב סביב צמחונות ושמירה על הטבע.
קוראים להם "מחבקי עצים" והסיפור המכונן שלהם התרחש בספטמבר, שנת 1730.  המהרג'ה של ג'ודפור שלח קבוצה של חיילים לכפר של אנשי בישנוי כדי לכרות עצים שישמשו בבניית ארמון חדש. אנשי הבישנוי שנשבעו לא לכרות שום עץ מיהרו להגן על העצים בגופם ופשוט חיבקו אותם. החיילים האכזריים, נאמנים לפקודת המהאראגה, טבחו בהם. 362 בני בישנוי נרצחו ביום ההוא. במקום הטבח, בכפר קאדג'רי, הוקם מקדש.

שמירת טבע היא ערך מקודש אבל בהודו, כמו בהודו, אם משלמים מספיק הכל אפשרי. בעיר התיירותית, ג'ייסלמר, 90 ק"מ מגבול פקיסטן, אפשר לשלם 10,000 רופי (כ-6,000 שקל) ולהשתתף במסע ציד של אנטילופות. עצוב.

חוזרים לכביש ואני מייד מתגעגע לשקט של השטח. על האספלט כולם צופרים ועוקפים באמוק. אין שוליים, אין פס הפרדה, אין תמרורים. ובלילה זה נעשה ממש מסוכן. חלק ניכר מהנהגים נוסע אך ורק באורות גבוהים ולך תשכנע אותם אחרת.
תנועת המשאיות בכביש שמוליך לעיר ביקאנר היא כבדה. רוב המשאיות מתוצרת טאטא. כולן מקושטות בססגוניות. על הירכתיים של כל משאית כתוב בגדול "BLOW HORN". ממראות הצד של המשאיות משתלשלים פונפוני צמר עבים בצבע שחור. "זה יעיל מאוד נגד עין הרע", מסביר קאמאל.

 

רוצים להצטרף ליואב קווה במסע ג'יפים ברג'סטאן?

המסע ייערך בדצמבר 2018 ויימשך 12 יום.
פרטים נוספים, כולל מחיר ותאריכים מדויקים, יישלחו בקרוב.
תודה רבה,
יואב קווה וצוות "שבילים 4X4".
ליצירת קשר 03-94-11-94 // contact@shvilim.co.il

 

המשאיות האלה מתגלגלות ברובן על צמיגים שכבר ידעו ימים יפים יותר. הן קשוחות וקופצניות. הנהגים עובדים במשמרות ארוכות, לעיתים 24 שעות ללא מנוחה ובמשכורת שמסתכמת ב-100 דולאר בחודש ואפילו פחות.
מה שמחזיק אותם ערים, מסביר לי קאמאל, זה אופיום. חלק גדול מהנהגים מכור לאופיום, שמרפה את השרירים, משכך את כאבי הגב הקשים שנגרמים מקפיצות המשאית ויחד עם זאת שומר על עירנות. האופיום מוברח מפקיסטן הסמוכה וקל להשגה באזורים האלה.

ממשיכים צפונה. שדות חרדל בצהוב עז, ילדה בשמלה לבנה מבהיקה ושפע של תכשיטים נוצצים מוליכה תאו, נשים עובדות עם מכושים בצידי הכביש. אחדות מהן מחזיקות על היד תינוק. כולן לבושות סארי בכתום ואדום עז. השמש שוקעת ואוויר מאובק. אנחנו מגיעים לביקאנר. אני נפרד מקאמאל ומהמייגו'ר. למחרת אזכה בשדרוג – מהינדרה בולרו, גדול יותר ונוח יותר.

קוראים לו ג'יטו סולאנקי. הוא עשה דוקטורט בזואולוגיה והוא המדריך שלי להיום.
אנחנו יוצאים במהינדרה בולרו שלו מהעיר המאובקת אל הטבע. אחרי כמה ק"מ פונים ימינה אל השטח. לצד הדרך מפוזרות בחוסר סדר עשרות תלוליות קטנות וצבעוניות. אני מתקרב לאחת מהן. מתברר שזו ערימה דחוסה של ניילונים קרועים. מי זרק אותם כאן? ג'יטו פותר לי את התעלומה. "כל ערימה כזאת שאתה רואה כאן", הוא אומר, "זה מה שנשאר מפרה שמתה".
מתברר שהפרות המתות מועמסות על טנדרים ונזרקות בשטח, מחוץ לעיר. נשרים וכלבים משוטטים אוכלים את כל הבשר. בני אדם, בדרך כלל חברי הקאסטה הנמוכה "הבלתי נגועים" אוספים את העצמות ומוכרים אותן לצורך ייצור ג'לטין. וכך קורה שמהפרה לא נשאר זכר, למעט ערימה גדולה של ניילונים, שהיו תקועים לה בתוך הקיבה.
כן זאת האמת העצובה. הפרות, הכל כך קדושות בהודו, מסתובבות ברחובות וניזונות מזבל. לעיתים זורקים לפרות זבל למאכל בתוך שקיות ניילון וכך קורה שהפרה בולעת גם את השקית, שכמובן לא מתעכלת ומתברר שאף נתקעת בקיבה. זאת כנראה הסיבה שחלק ניכר מהפרות כאן כחושות אבל בעלות בטן נפוחה. כמות הניילון שתקועה בכל פרה כזאת היא בלתי נתפסת.

ממשיכים בנסיעה ונכנסים לאתר פעיל להשלכת גוויות של פרות. הריח חריף והמחזה נע בין מבעית למהפנט. צפרים לבטח יאהבו את זה: מאות רבות, אולי אלפי, עופות דורסים חגים בשמיים, ניצבים על העצים ועומדים על הקרקע. יש כאן נשרים ועיטים ממינים שונים בכמויות בלתי נתפסות, חלקם עם מוטות כנפיים של יותר מ-2.5 מטרים. על הקרקע, בשטח עצום, מאות שלדים של פרות. מספר נשים בצריף צדדי פושטות את העור מפרות מתות (כדי למכור אותו), הגברים מוליכים את גוש הבשר האדום המבהיק אל מרכז הזירה והמלחמה מתחילה – נשרים, עיטים, כלבים וגם עורבים כולם עטים על הפגר הטרי.

אם למישהו נשאר תיאבון אחרי הדבר הזה, אז לא רחוק משם יש אחלה דאבה – מסעדת דרכים קטנה מלאת פיח ולכלוך שמנפיקה אוכל מקומי חריף, טעים ושמנוני. אני מזמין  סאבג'י – תערובת של ירקות במסאלה, דאל (עדשים) וצ'אפאטי (פיתה הודית דקה).ממשיכים במסע ולעבר כפר נידח. רוב הכבישים באזור הזה סלולים היטב והתנועה לא צפופה. בסך הכל קל לנהוג כאן בכבישים הצדדיים. בתי הכפר עשויים בחלקם טיט וקש. אנחנו נכנסים לאחת הבקתות, אל משפחה שג'יטו מכיר. מייד מציעים לנו צ'אי. הבישול בפנים נעשה על זרדים. אין ארובה או איוורור. העשן ממלא את חלל הבקתה.
השטח סביב הבקתה מכוסה כולו בטיט דחוס שמורכב מצואה יבשה של פרות עם חול. זה אולי נשמע לכם דוחה אבל אסטתי למראה, כלל לא מסריח ואפילו נעים לדריכה. "יש לזה תכונות מיוחדות של מזגן", אומר ג'יטו, "קריר בקיץ וחמים בחורף".
אבי המשפחה, טזו סינגה, כבר מחכה לי עם הגמל 4X4 שלו בחוץ. אנחנו מעמיסים כמה בקבוקי מים ושתי פאראטות – לחם מטוגן ממולא תפוחי אדמה וירקות – ויוצאים למדבר.
טזו מוליך את הגמל בשקט, בצעד קצוב. אני מתנדנד גבוה למעלה. התנודות מערסלות, מרגיעות, כמעט משכרות. מסביב חול וחול ומספר עצים. נוף מונוטוני, תנועות מונוטוניות ואט אט המוח מתנקה ממחשבות סרק.
אחרי מספר קילומטרים אנחנו עוצרים. טזו שולף משקית צרור גללים יבשים של פרה, מוסיף קצת קש ובגפרור אחד מצית מדורה לתפארת. הוא מניח עליה סיר קטן, מוזג מים ומכין צ'אי ריחני. אנחנו בראש של דיונה. הגמל, שמו "בוס", מחכה קשור לשיח. הבתים של ביקאנר ניבטים מרחוק.
הייתי רוצה להמשיך ככה כמה ימים, שבוע לפחות, אבל אנחנו צריכים לחזור.
בכביש פוגשים את המהינדרה בולרו. אני נפרד מטזו ומבוס. וממשיך הלאה.

רשמית אסור לנהוג כאן תוך כדי שיחה עם סלולארי שמוחזק ביד, רשמית חובה לחגור חגורות בטיחות ורשמית צריך להעביר כל שנה את הרכב מבחן רישוי שנתי. אלא ששני שטרות של 100 רופי פותרים הכל. ובדרך כלל אפשר להסתפק בשטר אחד של 100 – כ-6 שקלים.
אנחנו נוסעים עכשיו למקדש קארני מטה, שנמצא במרחק של כ-20 ק"צ מהעיר ביקאנר. החזית עשויה שיש מגולף, הדלתות כסף יצוק. חולצים נעליים ונכנסים פנימה. בפנים, על המרצפות של המבואה ובחדרים השונים, מתרוצצים בקדחתנות אלפי עכברושים. גועל נפש? המאמינים שעולים לכאן לרגל מכל רחבי הודו לא חושבים כך. למעשה עבורם, לא מדובר בעכברושים אלא ב"קאבה" קדושים.
נאמר לי שזו זכות גדולה היא לאכול חתיכת אוכל שאחד העכברושים נגס בה. ויתרתי על התענוג. עוד נאמר לי שזו זכות גדולה במיוחד לראות עכברוש לבן ולתת לו לטפס לך על הרגל. ראיתי אחד אבל הוא לא טיפס עלי. וחוץ מזה, נאמר לי שאם חלילה דורכים על אחד העכברושים – האמת לא קשה לדרוך עליהם, הם רצים במהירות לכל הכיוונים ולא ממש דופקים חשבון לאף אחד  – והוא חלילה נמעך ומת, יש להחליף אותו בעכברוש עשוי כסף טהור.
עכברושים אפשר למצוא בהודו בשפע כמעט בכל תחנת רכבת . אבל כאן הכמות היא באמת אדירה (לפי מספר הערכות 25,000 עכברושים).
כיצד הפכו העכברושים של קארני מאטה לקדושים?

האגדה מספרת שלקסמן, הבן החורג של קרני מאטה טבע באגם ומת. קרני מאטה שהייתה אשה בעלת יכולות מיסטיות פנתה לאלת המוות, יאמה, בדרישה להשיב לתחיה את הילד. יאמה סירבה בהתחלה ואחר-כך התרצתה – לקסמן וכל הצאצאים של קרני מאטה, מעתה ועד עולם, יקומו לתחיה – אבל כעכברושים. חלק מהאנשים שמבקרים כאן מאמינים שהם עצמם צאצאים של קרני מאטה, שהוריהם וסביהם מסתובבים כאן בדמות עכברושים ויומם יגיע גם הם להתגלגל לכאן בדמות עכברוש. אז בינתיים ועד שהיום הזה יגיע, כדאי לתת ליצורים המדובללים האלה, קצת חלב.

החושך כבר ירד ואני חוזר במהינדרה בולרו אל העיר. פרות מתות ונשרים, עכברושים קדושים וגמלים סימפטיים. הודו מפתיעה בכל פעם מחדש. אם נדמה לך שראית הכל, לא ראית כלום. הודו עניה ועשירה, מושכת ודוחה, שמחה וכואבת. הודו אינטנסיבית, צבעונית, ריחנית ומגרה את כל החושים. הודו שנצרבת בזיכרון.  

 

רוצים להצטרף ליואב קווה במסע ג'יפים מאורגן בהודו?

המסע ייערך בדצמבר 2018 ויימשך 12 יום.
פרטים נוספים, כולל מחיר ותאריכים מדויקים, יישלחו בקרוב.
תודה רבה,
יואב קווה וצוות "שבילים 4X4".
ליצירת קשר 03-94-11-94 // contact@shvilim.co.il