משבר גיל 50 ומשהו: חזרתי לאופנוע (פרק 2)

לפסיכולוג שלי אין זקן ולא משקפיים. הפסיכולוג שלי לא מציע לי כורסא נוחה, בקושי מושב צר ונוקשה. מה איכפת לי. העיקר שהוא מקשיב לי. לכל תנועה, לכל תזוזה שלי הוא מקשיב. הוא יודע מתי אני מפחד, מתי מהסס ומתי אני החלטי ונחוש.
אני מגיע לפגישה איתו עצבני וטרוד. יוצא ממנו שקט ומרוצה. שעה – שעתיים של טיפול ואני כמו חדש.

הפסיכולוג שלי הוא הסקוורנה 250 מרובע (4 פעימות). אני נפגש איתו לפחות פעם בשבוע.
לפני הפגישה אני מתלבש טיפטופ. קודם כל גרביים. ארוכות כאלה, עד הברכיים. ואז מגיני ברכיים ושוקיים, מכנסי רכיבה, מגפי רכיבה. עכשיו לפלג הגוף העליון. חליפת לחץ עם מגיני חזה, גב, כתפיים ומרפקים. חגורת גב, חולצה, משקף להגנה על העיניים, קסדה וכפפות.

טקס ההתלבשות קפדני ומדוקדק. הוא מכניס אותי לאווירה הנכונה. בסוף התהליך אני נראה כמו אביר צלבני או רובוטריק. וזה הזמן לעלות על הפסיכולוג, סליחה – על האופנוע, וללחוץ על הכפתור האפור בצד ימין. חסל סדר בעיטות מעייפות. כפתור פלאים קטן והכלי מתעורר לחיים בקול נביחה עצבני.
אני מוכן, הוא מתגרה בי, מה איתך?
מקפל את הרגלית ומתיישב. לחיצה על הקלאץ', שילוב לראשון בנקישה ואנחנו בדרך. הרוח בפרצוף והמחשבות הסתמיות מתפזרות ונעלמות.

כולה 250 סמ"ק אבל כמה כוח. סיבוב קטן של המצערת ובכל סל"ד מתקבלת תגובה מיידית וחזקה. אני לופת אותו, מצמיד בכוח את מגפי הרכיבה, מנסה לחבק את מיכל הדלק עם הרגליים. במהמורות ובאבנים נעמד על הרגליות, רגליים כפופות מעט, הגוף קפיצי ומייצב. 
ברגעים הטובים שלנו אנחנו ביחד, גוף אחד. ברגעים האלה אף מחשבה מציקה לא חולפת בראש. אני ב-ZONE ושקט מבורך משתרר בקסדה.
רוכב את אותו שביל בדיוק פעם אחר פעם ולא משתעמם לרגע. מנסה להשתפר, לשפר את תנוחת הרכיבה, את החיבור עם הכלי, את צעדי הריקוד. כל פעם קצת, עוד קצת. 
ובדרך חזרה אני פתאום צורח. בתוך הקסדה אני צורח. ביחד עם המנוע אני צורח. הנה, עוד שעה טיפולית מוצלחת מגיעה לסיומה. חוזר למרכז האחסנה של "עופר אבניר" במודיעין, מדומם את החיה.
אני מזיע ושקט, מלא סיפוק. אולי כמו אחרי מסע ציד. לא הרגתי אף חיה, הרגתי את הפחדים שלי.
מתקלח במהירות, מחליף בגדים, אומר תודה לשומר ומתקפל בחיוך.

חזרתי לאוכף – פרק ראשון בסדרה >>