מושגי יסוד: זוויות מרכב

זוויות מֶרכב

תחת הכותרת "זוויות מרכב" אנחנו פוגשים שלושה מושגים חשובים: זווית גישה, זווית נטישה, זווית בטן.

זווית גישה

טוב, החלטתם להסתער על מדרגת הסלע ההיא, ואתם משוכנעים ששום דבר לא יעצור אתכם. נהדר, אבל האם הרכב שלכם מסוגל לכך? אחד הגורמים שקובעים מה נוכל לטפס ומה לא הוא זווית הגישה. זווית הגישה היא הזווית שבין נקודת המפגש של הגלגל הקדמי (ימני או שמאלי, זה לא משנה. הרכב אמור להיות סימטרי) עם הקרקע לבין הקצה של הפגוש הקדמי. ככל שהזווית הזאת גדולה יותר, נוכל לגשת למדרגה גבוהה או למתלול תלול בלי לפגוע בפגוש הקדמי או בחלקים אחרים. השאיפה שלנו היא שהחלק הראשון ברכב שיפגוש את המכשול יהיה הצמיגים ולא שום דבר אחר.

שני גורמים משפיעים על זווית הגישה:

א.      אורך החלק הקדמי של הרכב, זה שמשתרע לפני הגלגל הקדמי ועד קצה הפגוש (נקרא "סרח עודף קדמי")

ב.      מרווח הגחון בחלק הקדמי ביותר של הרכב

ככל שסרח העודף קצר יותר וככל שמרווח הגחון גדול, כך זווית הגישה טובה יותר. ולהפך.
אם כך, מדוע לא בוחרים כל מתכנני הרכב להציב את הגלגלים ממש בקצה? 
כי יש עוד הרבה שיקולים מלבד זווית גישה, למשל בטיחות ומיקום המנוע והציריות.

בתכנון רכב תמיד יש פשרות. יצרן הרכב קובע בכל דגם כמה הרכב יתאים לשטח וכמה הוא יתאים לכביש או לצרכים אחרים. במילים אחרות – עד כמה הוא מוכן להתפשר על יכולת שטח או להקריב יכולת שטח לטובת גורמים אחרים. בתכנון של ההאמר (HUMMER) המקורי (האמווי. זה שהגרסה האזרחית שלו נקראת H1) נעשו מינימום פשרות ביכולת השטח. ולכן הגלגלים בהאמר ממוקמים ממש בקצה הקדמי. למעשה כמעט שאין כלום לפניהם, למעט פגוש ברזל.

שימו לב: זווית הגישה משחקת תפקיד לא רק בטיפוס אלא גם בירידה. נניח שאתם גולשים מדרגה גבוהה – אם זווית הגישה של הרכב אינה טובה, הפגוש הקדמי יחטוף מכה ואף יגרום לכם להיתקע במקום. 

זווית נטישה

בדיוק כמו זווית גישה, אבל בצד האחורי של הרכב.
זווית הנטישה היא הזווית שבין נקודת המפגש של אחד הגלגלים האחוריים עם הקרקע לבין הקצה האחורי של הרכב. בדיוק כמו זווית גישה, גם היא מחושבת לפי מרווח הגחון וסרח העודף – במקרה זה, סרח העודף האחורי.

בדגמי רכב רבים סרח העודף האחורי ארוך יותר מהקדמי. זה קורה בגלל שיקולים של עיצוב, ובעיקר בגלל שיקולים של גודל תא מטען. הדוגמה הקלאסית היא טנדרים בעלי ארכז מטען ארוך. 

מכאן שזווית הנטישה היא בדרך כלל קטנה יותר (פחות טובה) מזווית הגישה, אולם ההבדל אינו דרמטי. מתכנני הרכב לא יכולים להרשות מצב שבו זווית הגישה מצוינת וזווית הנטישה גרועה. אם יקרה מצב כזה, חלקו הקדמי של הרכב יטפס בהצלחה את המדרגה, אבל חלקו האחורי ייתקע. אותו דבר גם בירידה – החלק הקדמי של הרכב ירד בהצלחה את המדרגה, אבל החלק האחורי ייתקע.

ולכן אחד הפתרונות שמתכנני רכב נוקטים הוא לפצות על סרח העודף האחורי הארוך במרווח גחון גבוה יותר בחלק האחורי. הביטו למשל בניסאן טראנו: הסרח האחורי ארוך באופן ניכר בהשוואה לקדמי, אבל הוא גבוה יותר לעומת הקרקע.

אחד ההרגלים הרעים, ולמרבה הצער הנפוצים אצלנו, הוא להתקין ברכב השטח וו גרירה. רבים מתקינים וו גרירה כי בעיניהם זה חלק מג'יפאות נכונה, כי "ג'יפ צריך שיהיה לו וו גרירה". יש לווים האלה הרבה בעיות וחסרונות, אבל דבר אחד ברור בהקשר של זווית נטישה: וו גרירה פוגע משמעותית בזווית הנטישה. פעמים רבות אפשר להבחין בשטח בנקודות על הקרקע בעלייה או בירידה תלולה, למשל בתוך ערוץ נחל, בחריץ עמוק בדיוק בקו האמצעי שבין הקוליסים שהתוו הגלגלים. כן, אלו עקבות ברזלו של וו הגרירה הידוע לשמצה.

זווית בטן

זווית בטן או זווית גחון היא הזווית שבין נקודות המפגש של שני הצמיגים (בצד ימין או שמאל של הרכב, לא משנה) עם הקרקע לבין הנקודה שבדיוק במרכז הגחון של הרכב.

המרחק בין שני זוגות הגלגלים נקרא "בסיס גלגלים" (wheel base). ככל שבסיס הגלגלים קצר יותר וככל שמרווח הגחון של הרכב גבוה יותר, כך זווית הבטן תהיה טובה יותר.

מתי הזווית הזאת באה לידי ביטוי? בטיפוס מדרגה או בעלייה תלולה שמתיישרת בבת אחת, בקצה של תלולית, במעבר מעל סלע, בין שני בורות או חריצים עמוקים. הסכנה היא "להתיישב", פשוטו כמשמעו, להתיישב על הגחון של הרכב. הברזלים של הגחון מחבקים באהבה את אמא אדמה. "להתיישב" זה לא נעים. זו תקיעה מורכבת שקשה מאוד לצאת ממנה לבד.

הטקסט לקוח מתוך הספר "4X4 – המדריך השלם".
לרכישה במבצע לחצו כאן >>