טיול לחורבת מידרס: משפחת הזוחלים

אזור: שפלת יהודה
אורך: 1 ק"מ
משך: 1-3 שעות
מפות: מבואות ירושלים. מפה מס` 9 בסדרת "מפות טיולים וסימון שבילים"
דרגת קושי: קלה, משפחתית
עונה מומלצת: כל השנה
מגבלת שטחי אש: אין
הערות: להצטייד בפנסים

המסלול הבא דורש הכנות: דיאטה קלה, פנס ראש. וממש לפני שמתחילים אותו רצוי לקחת כמה נשימות עמוקות. המחילה של חורבת מידרס, לא רחוק מבית שמש, היא ארוכה למדי, 100 מטרים של זחילה, וגם צרה למדי – 40-60 ס"מ. אבל מי שיזחל את מידרס ויגיח החוצה אל האור מובטח לו שייהנה יותר מנוף הגבעות הרכות ומהגלידה שמחכה במזנון תחנת הדלק הסמוכה. אז זה מה שנקרא לידה מחדש?
נקודת ההתחלה היא בצומת האלה, המפגש בין כביש מס' 38 מכיוון בית שמש לכביש מס' 375 מכיוון עמק האלה. בצומת מאפסים את מד המרחק ונוהגים דרומה על כביש מס' 38 לכיוון בית גוברין. חולפים על פני הפניות אל מושבי חבל עדולם – עגור, לוזית, לי-און במערב, צפרירים וגבעת ישעיהו במזרח. מכאן מאטים את הקצב. ב-2.7 ק"מ פונים שמאלה (מזרחה) לפי השילוט בצבע חום "חורבת מידרס/ חורבת עתרי". מאפסים שוב את מד המרחק. נוסעים בכביש האספלט הצר, שמתפתל בסמוך לגדר של מושב צפרירים ומסומן בסימון שבילים ירוק (מס' 9455 במפה). כעבור 2.4 ק"מ, במזלג, ימינה – אל סימון שחור (9440). אחרי 100 מ' שוב מזלג ושוב ימינה – כל הזמן עם הסימון השחור. וכעבור 300 מ' מגיעים לחניון. מטפסים כמה מדרגות (בצד המערבי של החניון) ונופלים לחיקו של עץ חרוב ענק, שיכול בקלות לארח בצלו שבע משפחות, על טפן ומנגליהם.

קריר מתחת לעץ והרוח מנשבת והפיקניק אין לו סוף. אבל בסוף הוא בכל זאת נגמר וצריך ללכת. וההליכה קצרה ומתאימה לבטן מלאה. הזחילה שבהמשך מתאימה פחות. ליעד הראשון יש שילוט ברור – "מחילות המסתור". הצעידה נמשכת 200-300 מטרים ובסופה מגיעים אל מערת פעמון ענקית, שתקרתה התמוטטה. המחילה התגלתה בשנת 1981. הארכיאולוגים מעריכים שנחצבה במאה השנייה, ערב מרד בר כוכבא – מחילת מסתור מפני הרומאים, כמו רבות אחרות כאלה באזור זה. הכניסה למחילה היא בדופן מערת הפעמון, ולפני שצוללים פנימה, אל רחם האבן, צריכים להתפשט מכל התרמילים, הטלפונים הניידים, המצלמות המסורבלות, הכובעים וכו'. המחילה חד סטרית – מתחילים בקצה שנמצא בצד העליון, מגיחים בתחתון. חצים ירוקים, מחזירי אור, מורים את הדרך.

ההתחלה היא חימום. קצת זחילה ומיד הפוגה – חלל מרווח, ממש חדר לתפארת. ושוב זחילה ושוב חדר. המחילה מטפסת ויורדת בחדות. הזוחלים המבוגרים נדרשים לאקרובטיקה קלה – איך לעזאזל עוברים ממצב של זחילה אל הגחון לירידה לתוך מנהרה עם הרגליים מושטות קדימה, לפנים? ואז, מתישהו במעבה האדמה – קשה לעקוב אחרי מרחק וזמן – מגיעים לקטע מחילתי ארוך, צר ומדכא. ואז מתברר שיש קבוצת זוחלים שהחליטה לעשות את הדרך דווקא בכיוון ההפוך, נגד החצים הירוקים. מתעורר ויכוח קטן. הם לא רוצים לחזור ברוורס ואולי אפילו לא יכולים להסתובב. עכשיו הרגע להפגין החלטיות שקטה. צריך לשנן שיש אוויר והקירות קרירים (אם כי קצת טחובים), וזה מקום לא רע לבלות בו כמה דקות ארוכות כמו הנצח. ואז הקבוצה השנייה נמלכת ונסוגה. אפשר להתקדם הלאה (הסוללה שבפנס עוד בסדר) ולגלות שכבר כמעט רואים את האור שבקצה המחילה. ושוב, אחרי כמה מדרגות מתכת שהותקנו לנוחיות המטיילים, יוצאים לחופשי.

עכשיו אפשר להתענג על כפות הרגליים שהולכות על האדמה (ולא נגררות), עכשיו אפשר להתבשם מאור השמש וציוץ הציפורים ואולי גם לבקר בעוד כמה מערות – מערת קבורה בעלת חזית מעוטרת ודלת אבן בכניסה, הסובבת עד היום על צירה; בצפון-מזרח, בראש הגבעה, בסיס של פירמידת קבורה מפוארת – "נפש" (מאוזוליאום) של משפחת עשירים מקומית; ולרגלי הגבעה, בצפון, מערת קולומבריום (שובך) ששימשה לגידול יונים ואולי, כדעת אחדים, להצגת כדי אפר של מתים. המערות יפות ומרשימות ומומלצות, אבל זה כבר לא זה. והנה רעיון מהיר לשיפור המסלול: אפשר להתחיל בביקור במערת הקבורה ובקולומבריום ולגמור במחילה.