הַכּל בִּגְלַל חוֹלָם קָטָן – (על שמו של נחל כרכשת)

סיומה של מלחמת העצמאות הותיר את שר הביטחון, דויד בן-גוריון, באפס מעשה – אך לא ארכו הימים והוא הפנה את מרצו לאפיק נוסף. בעקבות "מבצע עובדה" – כינויו של מבצע כיבוש הנגב –– החליט "הזקן" תחילה לממש עובדה זו באמצעות הצהרה מפורשת של נוכחותנו בכל הנגב. כזכור, היו בו אז רק יישובים יהודיים ספורים בצפון-מערבו, ולפיכך בחר ב"ג בדרכו של בן-שמו, דויד המלך בשעתו – אשר מיד עם כיבוש "יְבוּס", היא ירושלים, מיהר להחליף את שמה ולהכריז עליה כעל "עיר דויד". ביום 18 ביולי 1949 כבר מינה ב"ג "ועדה לקריאת שמות עבריים בנגב", שעסקה לראשונה במתן שמות לעצמים גיאוגרפיים – הרים ובקעות, נחלים ומעיינות וכיו"ב. במשך שבעה חודשים ומשהו (עד 29 במאי 1950) קבעה הוועדה 561 שמות עבריים חדשים – כשמונים שמות מדי חודש – מדרום לקו אשקלון-עין-גדי!
קצב עבודתה גרם לאותה וועדה שתוציא מתחת ידיה כמה וכמה שמות חפוזים ומשונים,
מהם אפילו בלתי מתקבלים על הדעת – בעיקר משום שחבריה הרבו ללכת בעקבות צלצול השמות הערביים או תרגום שגוי שלהם, מבלי לרדת לסוף משמעותם המקורית. כזה, למשל, הוא שמו של נחל כרכשת ממערב למעיין עין-יַהַב (שאף לו הוענק שם עברי אשר נולד מצלצול שמו הערבי, "עין וֵיבָּה", בעוד משמעותו הריהי בעצם "צרה צרורה"…). הנחל המדובר נקרא בשעתו בערבית "ואדי אֶל-עֻרֵיס", הקטנת "עַרִיס" שהוא "סֹבֶךְ (של צומח)", ככתוב: "עלה אריה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהו ד:7) וכן "שֹׂבֶךְ האלה הגדולה", שבו נאחז בשעתו שְׂעַר ראשו השופע של אבשלום (שמו"ב יח:9). כיון שהאריות כלו מן הארץ כבר במאה הי"ג (לאחר הציד הנרחב,שנעשה בהם בימי הצלבנים ובראשית שלטון הממלוכים), נראה שימושו של "סובך הארי" מוגזם בעיני חברי הוועדה. על-כן בחרו תחתיו בטורף מצוי, קטן יותר – נמיה, אף היא חית סבך. אך משום-מה העדיפו את שמה התלמודי, "כַּרְכּוּשְׁתָּא" (בבא מציעא, דף פ"ה עמ' א) ובדו"ח המסכם את עבודת הוועדה, שהובא כנספח בשנתון הממשלה תשי"א נושא ואדי אל-עוריייס (מס' 162, עמ' 283) את נוסחו העברי המנוקד של השם הארמי – נחל כַּרְכֹּשֶׁת (כ"ף שניה בחולם). קשה לדעת, מה גרם לימים לחברי ועדת השמות הממשלתית לשמור אמונים דווקא לנמיה. מכל מקום, גם נחל סמוך אחר באזור ובעל שם ערבי דומה – "ואדי עַרָאִיס" ("הַכַּלּוֹת") שמצפון לשלוחת צַלְעוֹן, החוצצת בינו לבין נחל מַרְזֵבָה (ומזה שנים היא מצויינת במפות בשמה השגוי – שלוחת "צלמון"…) – זכה לימים מידם בשם העברי נחל נְמִיָּה (29 באוגוסט 1955). אפשר, שגרם לכך הכתיב הֶחָסֵר שבו צוינו שמותיהם של שני הנחלים – "ו. עֻרֵיס" וכן "ו. עַרָיִס"–ברשימון השמות הערביים, שהונח על שולחן הוועדה,אך הובאו בו ללא-ניקוד. באותו הֶקְשֵׁר קראה ועדת השמות הממשלתית, כבר ביום 27 בינואר 1953, לנחל סמוך אחר – "ואדי אֻם אֶ-צֻּבֵּיחָ'ה"("בעלת'ארוחת עשר'"), היורד אל בקעת צין מדרום ומתחבר אל נחל צין בדרום-מערבו של "הור ההר" (הר צין) – דווקא בשם העברי נחל סֹבֶךְ, כמשמעות שמו של "ואדי עורייס" הנזכר! אף זאת, משום שעל שולחנה הוצג אותו רשימון שבו הובא שמו הערבי של הנחל, "ו. אם אסביח'ה", בכתיב פוֹנֶטִי חָסֵר ובלתי-מנוקד – וכךנקלעו חברי הוועדה עצמם לסבך… ואם לא די באלה, שמו של נחל כרכשת הובא ללא-ניקוד גם ברשימון מחלקת המדידות של ישראל (נ' קדמון, טוֹפּוֹנוֹמַסְטִיקוֹן – ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל, המרכז למיפוי ישראל וכרטא, ירושלים 1994, מס' 3266, עמ' 59). כך, כנראה, נולד התעתיק הלועזי השגוי שבצידו – KARKESHET, nahal (במקום KARKOSHET) – ועל-כן אף צוין השם העברי החדש במפות בניקוד "נחל כַּרְכֶּשֶׁת". כיון שנחל זה הריהו אתר טיולים מבוקש, נפוץ ברבים דווקא שמו השגוי נַחַל כַּרְכֶּשֶׁת, שמשמעותו "חַלְחוֹלֶת" (חלקו התחתון של המעי הגס) ואפילו… "פי הטבעת"! אלא שאיש לא נתן דעתו על החולם החסר (תרתי משמע!), שהוחלף בבלי-דעת בסגול – ואוי לאוזניים שכך שומעות… אפשר, שגרמה לכך ה"קַלְדֶרָה"(לוע הגעש הקדום) בעמקו של נחל כרכושת, הממחישה יפה כל-כך דווקא את משמעות הכינוי השגוי, "פי הטבעת"? נראה, שעל-כך כבר נאמר ב"הגדה של-פסח": ANUSעל-פי הדיבור…