סכנות ברכבי שטח: מה שקורה מסביב

הסופ"ש האחרון, צפון מדבר יהודה. אחד הרכבים בשיירה עולה בטעות על סלע. האגזוז שלו נתלש מהמקום. אנחנו עוצרים, חושבים מה לעשות – האם למשוך את האגזוז העקום בעזרת רצועה ולעגן אותו עם חוטי ברזל? האם לפרק אותו כליל?
בינתיים, הרכב התקול חוסם את הציר. רכבים אחרים מבקשים לעבור. הם מגיחים מהצדדים אבל השביל צר ובשוליים מדרון תלול.
מישהו, בטויוטה היילקס, מגיח מלמעלה וחולף בשיפוע צד קשוח. למרבה המזל זה עובר בשלום.

צריך להבין את הדבר הבא: הסכנה היא לא בהכרח באירוע עצמו, אלא דווקא במה שקורה מסביב, בשולי האירוע – בחלקים האפורים לכאורה של ההתרחשות.
דוגמא שניה: פנצ'ר באחד הרכבים. מרימים את הרכב בעזרת הייליפט. הכל מתנהל נכון ולפי הכללים והגלגל מוחלף. בסוף התהליך מישהו שוכח לנעול את הפין של ההיליפט במצב "למעלה". מנגנון ההייליפט מחליק כלפי מטה ומוחץ למישהו אחר את האצבע.
דוגמא שלישית: קבוצת מטיילים עוצרת להפסקת קפה ותצפית בראש גבעה במדבר יהודה. ההפסקה מסתיימת, הרכבים מתקפלים להמשך הטיול. אחד הנהגים לא מבחין בתעלת קשר ונופל עם שני גלגלים פנימה.
תקלות ותאונות הן ברוב המקרים תולדה של חוסר תשומת לב. כשאנחנו מטפסים את מעלה עשוש, מעלה מרזבה, מעלה סילון ואחרים אנחנו נמצאים בשיא הריכוז והעירנות. נכון, גם שם עלולות להתרחש תקלות ותאונות. אבל הן נפוצות יותר דווקא במצבים הלכאורה פחות מסוכנים, דווקא בתנאים ה"שגרתיים". הסיבה ברורה: בסיטואציות השגרתיות יותר אנחנו פחות עירניים ותשומת הלב שלנו יורדת.

מחובתם של המטיילים ובמיוחד של מוביל הטיול לשמור על עירנות גבוהה לאורך כל המסע.
זה נשמע קשה ומעייף ואולי אפילו מטריד. "תן לנו לשחרר קצת ולנוח..", יטענו רבים.
אבל בפועל שמירה על עירנות ותשומת לב לא מחייבת מאמץ וגם לא מתח נפשי.
בסופו של דבר זה עניין טבעי. אנחנו יכולים להיות נינוחים ושקטים ויחד עם זאת עירניים וחדים.
בדיוק כמו ילדים שמשחקים בכדור. הם רגועים, שמחים ויחד עם זאת עירניים. נדמה לי שגם ספורטאים טובים יודעים להיכנס ל"זון": שקטים, נינוחים ויחד עם זאת חדים ועירניים. וכך בדיוק גם בעלי חיים בטבע. דרוכים ועירניים אבל לא מתוחים ומאומצים.
טיול בטבע ונהיגה ברכב שטח יכולה ללמד אותנו הרבה על עצמנו וזהו גם כלי מצוין לאימון: איך לשמור על תשומת לב – ועל בטיחות – לאורך זמן ממושך בלי להתיש את עצמנו.