מסע בנמיביה – בכביש הבודד בעולם

בלילה, קצת לפני שהלכתי לישון, עשיתי טעות וכתבתי בגוגל – "C28 NAMIBIA ".
התוצאה הראשונה, למעלה, זרחה אלי מהמסך מתוך אתר שנקרא פשוטו כמשמעו: "DANGEROUS ROADS".
C28, בישר לי האתר שמפרט את הכבישים המסוכנים ביותר בעולם, הוא אדמה וחצץ, מעפיל לגובה 1,723 מטרים מעל פני הים בשיפוע של 20 מעלות. זהו אחד הכבישים הנידחים בעולם. פחות מ-10 מכוניות חולפות בו בממוצע ביממה. מי שנתקע שם לבד, לוקח על עצמו סיכון משמעותי.
ניסיתי להירדם.בסוף נרדמתי. לא זוכר על מה חלמתי.

בתשע בבוקר התייצבתי בשדה התעופה הזעיר של וולאביס ביי, בסוכנות של יורופקאר. ג'ורג' מילא כמה מסמכים ואחרי חצי שעה ארוכה נתן לי מפתחות של טנדר פורד ריינג'ר כמעט חדש.
דבר ראשון בדקתי את הצמיגים – GENERAL AT במצב חדש. בדקתי גם את הגלגל החלופי, וידאתי לחצי ניפוח וכלי נהג תקינים. העמסתי כמה בקבוקי מים ויאללה לדרך.
כולה 450 ק"מ עד ווינדהוק, עיר הבירה של נמיביה. מתוכן כ-350 בדרך עפר. אין קליטה סלולארית. אני לבד. יהיה בסדר.
פורד ריינג'ר דומה במימדים לטויוטה היילקס ואיסוזו דימקס ולמעשה מדובר בתאום למאזדה BT. גיר ידני שישה הילוכים ומנוע דיזל 2.2 ל'. בנמיביה, כמו בדרום אפריקה, נוהגים בצד שמאל.
מיכל הדלק מלא פול. מחשב הדרך מציין – 650 ק"מ טווח נסיעה.
אין לי מיכל רזרבי. אבל זה אמור להספיק.
בפעם הבאה אקח איתי טלפון לווייני, איך לא חשבתי לזה. לא משנה עכשיו. אני מתחיל במסע.

בהתחלה – אספלט // CC jbdodane

כמה עשרות קילומטרים ראשונים על כביש אספלט של ממש. אחר-כך מתחלף האספלט בדרך עפר מצופה מלח – הציפוי מבהיק, מעט חלקלק אבל אין אבק. הרדיו ברכב קולט כרגע כשש תחנות שונות. ויש עדיין קליטה סלולארית. אני חולף על פני אזור עבודות עפר וריכוז של משאיות כבדות ופונה ימינה, מזרחה, אל C28.
שלט מתכת חצי חלוד. עוצר לצילום. לוקח נשימה ומתחיל.
הם קוראים לו משום מה HIGHWAY אבל C28 הוא דרך עפר בלבד. היא רחבה מאוד, שטוחה ומתוחזקת בסדר גמור. השמש כבר גבוהה בשמיים. בחוץ 38 מעלות. ינואר זה הקיץ שלהם.
המהירות שלי 100 קמ"ש. אני בהנעה אחורית בלבד, הילוך שישי.
מסביב כלום.
360 מעלות של כלום.
כלום שטוח וקצת חולי, פה ושם עצים קטנים.
ממשיך לנסוע.
שומר על קצב.
כמעט מאה קילומטרים מאחורי.
עוצר להשתין באמצע הכביש.
רוח חמה.

אזהרה לצד הכביש // CC CC jbdodane

מאז שהתחלתי את C28 עברה כבר שעה ורבע. לא ראיתי אף מכונית, אף בית ובטח לא תחנת דלק. גם לא ראיתי זברות, ג'ירפות, אריות ופילים. רק כמה קינים נטושים של ציפורים על העצים. הקליטה הסלולארית כבר מזמן איננה.
ברדיו שומעים בקושי תחנה אחת בלבד.
אוכל משהו וחוזר לנהיגה. עין על מד הדלק.
אסור שהדלק ייגמר לפני שהדרך תיגמר.
אסור שהמים ייגמרו לפני שהדרך תיגמר.
אסור לפנצ'ר יותר מצמיג אחד.
אסור לעוף הצידה לאיזו תעלה.
צריך לשמור על עצמי.
לא להגזים במהירות.
זה קצת מתעתע. הדרך הרי רחבה כל כך, שטוחה וישרה. אז למה בעצם למה לא לדהור 150 קמ"ש? אני כופה על עצמי גג 120 קמ"ש. בכל זאת, מדובר בדרך עפר. לא רוצה למצוא את עצמי הפוך בתעלה, מדמם.

אדי חום עולים במרחק. כאילו מישהו מרתיח את האדמה שבאופק. אני במדבר נמיב. בשפת ילידי המקום המקוריים, בני שבט הנאמה, נאמיב הוא VAST PLACE
המדבר הזה משתרע למרחק של 2,000 ק"מ לאורך קו החוף האטלנטי מאנגולה דרך נמיביה ועד דרום אפריקה. ממוצע הגשם בחלק היבשים שלו – 2 מ"מ (!) בשנה. מדבר נמיב נוצר לדעת החוקרים לפני 55-80 מיליון שנה והוא נחשב למדבר הקדום ביותר בכדור הארץ. הטמפרטורה ביום יכולה לטפס ל-45 מעלות ובלילה לצנוח לאפס. בוויקיפדיה כתוב שיש במדבר הזה כמה חיפושיות, בנות יענה ואנטילופות. בינתיים לא פגשתי אותם.
הנוף חדגוני. המחשבות נודדות. צריך לשמור על ריכוז. אוכל משהו מתוק. סופר את הקילומטרים. הם נערמים לאט לאט אבל ביציבות.
ואם אתקע?
גורג' סיפר לי על התייר האמריקאי ההוא, זה שהתרחק מהרכב, הלך לטייל, איבד את הכיוון – הכל הרי כאן כל כך דומה – ולא מצא את הדרך חזרה לרכב. עברו כבר שלושה חודשים מאז. מצאו רק את הרכב ועקבות שהלכו במעגלים.
אם תתקע, אני מזכיר לעצמי, אל תתרחק מהרכב. גם אם הוא מקולקל. אל תתרחק ממנו. שתה לאט את המים. בסוף מישהו יעבור. בדרך כלל עוצרים כאן לעזרה. הנמיבים נחמדים. ושטר של 100 דולאר לא יזיק. 

ממשיך לנסוע. פתאום מופיע מולי גריידר (מפלסת) ענק. הוא עסוק ביישור הקפלים שנוצרים עם הזמן בדרך העפר, מה שנקרא בשפת הג'יפאים "קורדרוי". הגריידר מתנהל לאט. אני חושב לעצור לידו. להגיד לנהג 'שלום' או 'הצילו'. לגעת לו ביד.
מחליט להסתפק בנפנוף לשלום. הוא לא מתייחס. 150 ק"מ מאחורי. 250 לפני. תולה חולצה על החלון שמימין לי, להסתיר את השמש המלהטת. אז מה אם המראה מוסתרת, מי כבר עובר כאן.
נמיביה פי 21 בשטח מישראל. ורק 2.2 מיליון תושבים. ואף אחד מהם לא ברדיו של 200 ק"מ ממני. אולי חוץ מהטרקטוריסט ההוא.
פתאום מגיח עוד רכב. טויוטה היילקס – זה אחד מחמישה רכבים שאראה היום. כולם מולי. אף אחד לא מאחורי או לפני. האם אני המשוגע היחיד שנוהג מוולאביס ביי לווינדהוק?

הכל חם וצהוב ומסנוור. הילוך שישי, 1,500 סל"ד, הדיזל מגרגר. בסיבובים אני מחליק קצת הצידה. אולי יש לי פנצ'ר? עוצר באמצע הכביש, יורד לבדוק. הכל בסדר. מעביר ל-4X4. אין כאן דיפרנציאל מרכזי וחלוקת הכוח היא מוחלטת – 50% לפנים, 50% לאחור. הרכב מפסיק להחליק.
מדי פעם יש שערי בקר צרים. אני מאט ל-30 קמ"ש ומשתחל בול באמצע. הדרך לא נגמרת. ממול רכס הרים. אני מתקרב אליו. מתחיל לטפס. זה נקרא Bosua Pass וזה לא נגמר. במיוחד בגלל השיפועים והעיקולים והמהירות שלי שיורדת ל-30-50 קמ"ש.
עוצר בשיא הגובה, מצטלם ליד שלט.
איפה כל הזברות, הג'ירפות, הפילים והאריות?
ממשיך לנסוע.
בסוף כולם מתים.
אולי היום, אולי בעוד שנה, אולי בעוד 20.
שותה קצת מים. ממשיך.

מעבר ההרים שלא נגמר // CC jbdodane

לרגעים אני נרגע. הקדחתנות נפסקת. כבר לא ממהר להגיע. תחושה נעימה מתפשטת בגוף.
זה רק אני והפורד הענקית הזאת והרכס הזה שאף פעם לא נגמר.
ופתאום בתים וכביש סלול.
וכמה מקומיים עומדים בצד.
אמא ושני ילדים קטנים.
אני עוצר. הם ניגשים לרכב וללא מילה פותחים את הדלת ומתיישבים פנימה.
רק 50 ק"מ לווינדהוק. אני לוקח את הטרמפיסטים שלי בשמחה.
מציע להם ממתקים. הם גרים בשכונת פחונים מחוץ לעיר. מוריד אותם ליד הבית וממשיך.
דרך העפר הפכה לאספלט ויש מכוניות מסביב.
400 ק"מ וכמעט חמש שעות.
להתראות C28. להתראות נמיביה. אני כבר מתגעגע.