מביתניה עילית למושבה כינרת

טיול לכל מכונית באזור בקעת כנרות, בין ביתניה עילית יער שוויץ וכינרת

מאת יואב קווה
  • אזור:

    גליל תחתון ועמקים
  • אורך:

    20 ק"מ
  • משך:

    2-4 שעות
  • עונה מומלצת:

    אביב, קיץ, סתיו, חורף
  • מגבלות שטחי אש:

    ניתן לטייל בסופי שבוע ובחגים בלבד



על שפת המים כפופים שני עצי דקל. מסביב צחיחות מדברית. 42 מעלות בצל ואין צל. כשהייאוש נעשה קשה במיוחד, הולכים החלוצים הצעירים אל שני העצים, עוצמים עיניים ומתגעגעים אל יערות העד של הבית ברוסיה. השנה היא 1908. צילום החוף השומם – עדרי העזים של הבדואים כילו כל צומח – תלוי כיום בכניסה לחצר כינרת, אתר ההתיישבות השיתופית מתקופת העלייה השנייה.
דקל שפל צמרת צומח גם בשטח בית הקברות כנרת הסמוך. אומרים עליו שהוא צאצא של אחד משני הדקלים ההיסטוריים. קברה של נעמי שמר, שנמצא במקום, הפך אתר עליה לרגל. אוטובוסים שופכים כאן מבקרים, שפוצחים בשירה, מנגבים דמעה, מדליקים נר או טומנים פתק.
בית הקברות הוא סוף המסלול
ההתחלה היא בנקודה גבוהה יותר, צומת אלומות, על כביש 767, יבנאל – כנרת. הצומת הזאת היא למעשה כיכר. בצד הדרומי של הכיכר עומדת תחנת דלק "אלון". משטח התחנה מובילה דרך עפר קצרה אל ביתיניה עלית – תצפית נהדרת ואתר זיכרון, שבמרכזו אנדרטה בצורת אוהל. בשנים 1920-1921 חיו, הגו ותססו כאן 22 צעירים ו-4 צעירות, חברי מחנה עבודה של השומר הצעיר. "קן הנשרים" של מאיר יערי, דוד הורוביץ ושאר חברי "קהילתנו" השפיע עמוקות על שאר קיבוצי של השומר הצעיר, ששמותיהם חרוטים באנדרטה.

האנדרטה בביתניה עילית

האנדרטה בביתניה עילית

חוזרים לכיכר, מאפסים את מד המרחק ונוהגים צפונה בכביש 768 לכיוון פוריה. ב-2.7 ק"מ, לפי השילוט “יער שוויץ", פונים ימינה אל כביש 7677. ממשיכים לעקוב אחרי השלט "יער שוויץ". הכניסה ליער מופיעה ב-5.2 ק"מ. מאפסים את מד המרחק ובמזלג הסמוך בוחרים בזרוע השמאלית (הימנית מובילה לאכסניית הנוער). ביער שוויץ רועות כמה פרות שמנמנות אבל אפשר לשכוח ממסלולי סקי. ממוצע הטמפרטורה בחורף הוא 14 מעלות חמימות למדי. השם "שוויץ" ניתן על שום המוצא של התורמים, שמימנו את עבודות הייעור, דרכי הגישה והמתקנים. הנטיעות התחילו למעשה בשנת 1927 על-ידי הבריטים. המטרה, למנוע סחף אדמה אל העיר טבריה שמונחת בדיוק למטה, לא הושגה. בשנת 1934 ניתכו על האזור 29 מ"מ גשם בחצי שעה – שבר ענן אופייני למקום – ומפולת הבוץ שנוצרה, התגלגלה למטה לטבריה, וקברה יותר מ-20 אנשים. הפרש הגובה בין יער שוויץ לטבריה הוא 300 עד 400 מטרים. השיפוע של המדרון מגיע בחלקים מסוימים ל-80 אחוז. הטעות העיקרית של הבריטים הייתה נטיעת אקליפטוסים. העצים האלה, שצומחים מהר ושותים הרבה, נשברו, התמוטטו ולא מילאו את תפקידם. בשנות ה-60 התחילה קק"ל בנטיעות של טטרקלינס, עצי שיטה ובהמשך גם שיזף, חרוב ואלה אטלנטית, שמאפיינים חורש ים תיכוני טבעי. עד שיעמיקו שורש, מקבלים העצים הצעירים עוגנים, רשתות ואמצעי קיבוע אחרים.

המשך המסלול, כביש הגישה אל היער, נטוי בשיפוע הפוך למדרון. אין להאשים את מע"ץ. לכביש הזה יש תפקיד בניקוז מי הגשמים: המים ניגרים אליו מהמדרון ונאספים דרך מערכת ניקוז.

עין פוריה. מעיין מבויית

עין פוריה. מעיין מבויית

"ראיתי את הכנרת זורחת בטורקיז" כתבה נעמי שמר. מהתצפית של יער שוויץ – מגיעים אליה כשמד המרחק מראה 2.5 ק"מ – אפשר לראות את כל האגם זורח. השעות הצבעוניות ביותר הן אחר-הצהריים, כשהשמש בגב. ב-3.2 ק"מ, כמעט מעל העיר טבריה, אפשר להשקיף אל שרידי כנסיית העוגן, שרידי חומת טבריה ובסיס של מגדל שמירה כביר. לצד נקודת התצפית צץ ראשו (או זנבו) של שביל הליכה באורך 1.3 ק"מ. השביל (מס' 3203 במפה) מסומן כחול ומוליך בחזרה לתצפית הקודמת. ב-4.0 ק"מ ופוגשים הסתעפות – בעלי 4X4 יכולים לגלוש ימינה, בדרך עפר תלולה, אל שרידי הכנסייה ומשם לשכונה א' של טבריה. מי שרוצה לפרוש לטבריה בדרך סלולה מוזמן להמשיך לנהוג ישר, צפונה: ב-5.2 ק"מ, אחרי כמה פיתולים, מתחברים אל כביש עירוני ופונים שמאלה. ב-5.5 ק"מ, בכיכר, ממשיכים ישר וב-7.0 ק"מ, ליד תחנת דלק "פז", פוגשים את כביש מס' 77: ימינה לטבריה, שמאלה לצומת גולני, חיפה וכו'.

המשך הטיול פירושו סיבוב פרסה במיקום הנוכחי (מול התצפית) ויציאה מהיער. בחיבור עם הכביש (מס' 7677) מאפסים את מד המרחק ופונים ימינה, מערבה, בעליה. כעבור 800 מטרים בדיוק, עם השילוט "עין פוריה" (לוח עץ על אבן בזלת), פונים שמאלה לדרך עפר ומאפסים שוב.

הקבר של  נעמי שמר. קרוב לקו המים

כאן נחה נעמי שמר. קרוב לקו המים

מכאן מתחילה הדרך לרדת, להתפתל ולקפצץ על חצצי בזלת. צריך לעקוב בקפדנות אחר השילוט "עין פוריה". ב-1.9 ק"מ מגיעים אל המעיין, שנקרא גם עין קדש. בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ניסו להקים פה את "הר כנרת". אבל החברים, עולים חדשים מוילנא וקובנא, לא החזיקו מעמד: שטחי החקלאות היו קטנים, מי המעיין היו מלוחים והקדחת השתוללה. בסוף שנות העשרים נעשה כאן ניסיון התיישבות נוסף: קבוצה של טבעונים, שהתגוררו בתוך מאורות שחפרו לעצמם. אבל גם הטבעונים נכנעו לטבע. צמחי הקנה חזרו לכסות את כל השטח שמסביב למעיין. עד שבתחילת שנות התשעים הגיע למקום גרעין חדש של עולים. הם לא באו לגור, הם באו לעבוד. היוזמה הייתה של קק"ל והכסף שוויצרי (כן, אותם שוויצרים מיער שוויץ). הפרויקט היזום הזה יצר מעיין מבוית עם סדרה של תעלות מים, גשרונים ושולחנות פיקניק.

תצפית על טבריה והכנרת מיער שווייץ. אפשר לשכוח מסקי

תצפית על טבריה והכנרת מיער שווייץ. אפשר לשכוח מסקי

אחרי הביקור במעיין אפשר לחזור לדרך העפר הראשית ולהמשיך לנהוג במורד, מזרחה. ב-2.2 ק"מ חולפים לצד מנגו של קבוצת כנרת ואחריו מטע תמרים, שדה רחב ושורה דלילה של ברושים זקנים. ב-2.6 ק"מ, בצומת, ממשיכים ישר, מזרחה, במורד, ועוברים לדרך סלולה, שעטופה משני הצדדים בכרם זיתים. ב-3.0 ק"מ מגיעים לכביש מס' 767 ומאפסים את מד המרחק (להלן "החיבור"). המסך המסלול הוא פניה שמאלה אבל לנוכח פס ההפרדה הרצוף והסכנה צריך לפנות ימינה עד לכיכר הקרובה ושם לעשות U ולחזור בדרך יפה שמשקיפה על עמק הירדן, ולאפס שוב, בחיבור הקודם, את מד המרחק. מכאן ממשיכים ישר – ב-1.7 ק"מ שתי אופציות: לפנות שמאלה לביקור בחצר כנרת, ימינה ל"תמר בכפר" (ראו מסגרת). מאפסים שוב את מד המרחק וממשיכים ישר עד לצומת כנרת והמפגש עם כביש מס' 90. פונים ימינה, דרומה, וכעבור 400 מטרים מגיעים אל בית הקברות כנרת. ברל כצנלסון, משה הס, דב בורוכוב, נחמן סירקין, המשוררת רחל (ספר השירים קשור בשרשרת בתוך גומחה לצד הקבר)  ועוד רבים שמתו מקדחת, בעיטה של פרידה, התאבדות ועוד. קרוב לקו המים, מתחת למצבה פשוטה מבזלת וערימות של פתקים וציורים נחה נעמי שמר.

מי שרוצה לבקר ב"חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה וריח המלוח על המים" יכול להמשיך בנהיגה על כביש 90 ולפנות ימינה ב-1.3 ק"מ לפי השלט "בית המוטור" – 1910, המשאבה הראשונה ששאבה מים מהירדן להשקיית אדמות העמק. בצד השני של הכביש נמצאת "ירדנית", אתר טבילה לנוצרים. הכניסה חופשית

קורס נהיגת שטח עם יואב קווה - למתחילים ומתקדמים

אולי תתעניינו גם במסלולים הבאים: